ישכח עם ישראל (העם דורש זיכרון סלקטיבי)
אם ננטוש לרגע את ימי הזיכרון והתפילות, אולי נחשוב לרגע בבהירות – מי יהיה שומר מסך הזיכרון הראוי ביותר שישקף את חיינו
לפני כחודש וחצי, קצת לפני פרוץ עידן האוהלים, קיבלתי טלפון בהול מאחד הערוצים ובו התבקשתי בפעם הראשונה בחיי להשתתף בפאנל שיכריע מי חשוב יותר - העם או אלוהים?
בדרך כלל אני מפנה בקשות שכאלה לסוכן שלי, שאין לו אלוהים או עם מסוים שהוא קשור אליו, אבל בגלל עומק הנושא ביקשתי פרטים.
אולי לא שמעת, אמרה לי התחקירנית החיננית, אבל הרמטכ"ל שלנו מינה ועדה מיוחדת שתקבע מה יהיה נוסח הפתיחה של תפילת האזכרות לחללים - "יזכור עם ישראל" או "יזכור אלוהים".
" את צוחקת עליי", אמרתי .
"אין שום דבר מצחיק בקשר לזה", אמרה החוקרת והזרימה לי שמות של אנשי רוח שהיה להם איזה ערב לא תקשורתי בין המאבק למען גלעד ובין המאבק למען הקוטג', והם ששים לוויכוח אינטלקטואלי.
אמרתי לה שקטונתי, אבל גם אחרי השיחה המוזרה הזאת השאלה הזאת לא עזבה אותי, ושאלתי את עצמי: אם חס וחלילה אתרום את נפשי באיזו מלחמה או פרויקט מולדת אחר, מי יזכור אותי הכי בכיף, העם או אלוהים? וכששאלתי חבר נכה ממלחמת יום כיפור, הוא אמר לי שלפי מיטב ידיעתו אין שום תפילה של "יזכור עם ישראל ואלוהים את הידיים והרגליים שפיזרנו בסיני".
כנראה שגם עם ישראל וגם אלוהים לא מבזבזים תפילות על אנשים חיים.
כשחיפשתי איפה התחיל כל היזכור העצוב הזה, הגעתי לחוברת מתפוררת מ-1920 שחיבר ברל כצנלסון בעקבות אירועי תל חי, ובה המליץ בחום על "יזכור עם ישראל". רק אחרי מלחמת ששת הימים, בימי המשיחיות היהירה ונביאי השקר, החליט הרב הראשי של צה"ל דאז, שלמה גורן, האלוף והשופר, להכניס גם את אלוהים לתמונה. שגם הוא יזכור קצת, זאת העבודה שלו, לא?
אם ננטוש לרגע את ימי הזיכרון והתפילות, אולי נוכל לחשוב לרגע בבהירות - מי יהיה שומר מסך הזיכרון הראוי ביותר שישקף את חיינו הזמניים על הכדור, העם או אלוהים? או אולי בכלל מישהו אחר לגמרי, שלא משקיע ברגשות אלא בעובדות, כמו הוויקיפדיה למשל? בארץ ישראל, שבה ניסה קומץ היהודים שנותר מרמץ שואת אירופה לייסד מדינה דמוקרטית וחופשית לכל אזרחיה, מכל השגיאות הראשוניות של מדינה בדרך, אין ספק שהגרועה ביותר הייתה החתונה בין הדת והמדינה, שילדה את הממזרה - אומה שנלחמת על חייה בין סדר יום ממלכתי חילוני ובין עסקנים דתיים שבלעדיהם אי אפשר להקים שום קואליציה שתחזיק יותר מיומיים.
אם ניקח בחשבון גם את החתונה המאוחרת בין הדת לימין הקיצוני, נבין מהר מאוד שבסדק הצר שבין הממלכה החילונית שהשררה חשובה לה יותר מהעם, ובין העסקנים הדתיים, שליחי האלוהים, לא יכולה להתקיים קואליציה יציבה שתבטיח מדינת רווחה אמיתית לכל תושביה בלי הבדל דת, גזע ועל המין נדבר בפעם אחרת.
"ישכח עם ישראל"
בשהותי הטראומטית בארצות הברית, שבה לפחות עד המשטר הצלבני של שושלת בוש התקיימה הפרדה בין הדת למדינה, הייתי עד לוויכוח הציבורי על נוסח שבועת האמונים של הנשיאים ונבחרי העם שכללה את המשפט "One Nation Under God" ובעברית זה אפילו יותר טוב: אומה אחת בתחת של אלוהים.
הקישוט הזה לשבועה נוסף בשנות החמישים, כאשר הממשל הרפובליקני צד קומוניסטים, בניסיון אומלל להדביק בדבק משוגע את הפטריוטיזם לאמונה. רק בראשית המילניום הנוכחי הופרדו שני התאומים הסיאמיים, אבל עד היום איש לא הוציא חוק נגד החריטה על מטבעות רבע הדולר: "IN GOD WE TRUST".
ככה שגם אם אתה הומלס אתאיסט תמיד תשמח לשמוע את אלוהים מצלצל במטבעותיו בתוך הכובע המרופט שלך. ואם זה לא יפיח בך איזה פרץ של אמונה בישו, שגם הוא היה הומלס, לפחות יש לך כמעט סכום מלא לרכוש בקבוק וויסקי "וויילד טארקי" בינוני שאולי יזכיר לך סוף סוף את הדת הנשכחת
שלך.
אחד הדברים היותר משמחים אחרי גיל 60, זה שאתה מקבל איזה רישיון ערטילאי לשכוח. מעין אמנזיה קלה שבה אתה יכול להגיד לאנשים ששואלים אותך אם אתה זוכר אותם מהכיתה/מהפלוגה/מהשואה או מהגבורה: "לא, אני מצטער, חבר, לא זוכר". ומשום שגם השואלים הם בדרך כלל בגילך, הם מקבלים את זה בדרך כלל בהבנה, ולפעמים אפילו תופסים שהם חשבו שאתה בכלל מישהו אחר. אולי העם או אלוהים.
ואם לא נתייחס רק לימי זיכרון ואבל כבד, ונרחיק לחיים עצמם, זה לא יהיה רעיון לגמרי רע שיהיה איזה נוסח תפילה מוסכם שמתחיל במילים "ישכח עם ישראל". למשל : "ישכח עם ישראל את מנהיגיו המושחתים והאטומים שהביאו אותנו עד הלום בלי שום רעיונות צודקים או סיכוי לשלום".
ואלוהים ? הו, אותו באמת לא ראינו כבר כל כך הרבה זמן, ואם הוא לא מת, אולי הוא עובד על פרויקט פחות שאפתני שבו לא אנחנו לא מתבקשים לזכור או לשכוח, רק לחמול ולסלוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם