נטאשה בארץ המראות
כמו אליס, המחפשת היגיון בשיגעון, גם הילדה שלי התלהבה והשתלבה במהפכה השמחה שלנו שבה לעולם אינך יודע לאיזו מדינה תקום מחר בבוקר
(לואיס קרול, "עליסה בארץ המראות ומה היא מצאה שם")
בקיץ האחרון, בחודש אוגוסט, שבדרך כלל הוא חודש מדכדך ולח בארצנו, ארץ נוי אביונה, גילתה בתי בת ה-15, שבוודאי מעולם לא קראה את לאה גולדברג, שאולי בארץ של אבא למלכה אין כתר אבל יש לה כובע מגניב, ולמלך אין בית אבל יש לו המון אוהלים.
לילה אחד אחרי הנחיתה, בעודה בג'ט לג, לקחתי את הילדה שלי, כטיול שורשים וגיבוש, לשדרות רוטשילד, הדיסנילנד של המהפכה. התיירת הקטנה שלי הצליחה מהר ובקלות לחדור מבעד למראה, כמו אליס, ואפילו לראות את הדוכסית, שהייתה מאוד דומה לסתיו שפיר, אומרת: "אם כל אחד היה עסוק כל הזמן בענייני הזמן, הזמן היה עובר הרבה יותר מהר".
זה ידוע שבאמריקה אין הווה, רק עתיד, ובגיל ארבע כבר יש דיבורים של ההורים איפה הילד ילמד בקולג', ומהצד השני של המראה: כל הורה יודע שילדים חיים בעיקר בהווה. ואני בטוח שהמפגש הפלאי הזה בין שני הקטבים האלה היה רגע מכונן לנטאשה ולכל כך הרבה ילדים רגישים ונבונים אחרים, שקיבלו שיעור מרתק שאותו לא ישכחו גם כשיחזרו לצד המעיק של המראה.
כמו אליס, המחפשת היגיון בשיגעון, גם הילדה שלי התלהבה והשתלבה במהפכה השמחה שלנו, בארץ המראות שלנו, שהיא גם ארץ הפלאות, שבה לעולם אינך יודע לאיזו מדינה תקום מחר בבוקר.
ביום השני של ביקור הגברת הקטנה, היא כבר דרשה להגיע בערב לשדרת המחאה, ותפקדה למופת כמפגינה פעילה, שאף הביאה איתה כמה חברות מהפכניות גמדיות שהיא מכירה בצד הזה של המראה, והניפה גבוה שלט מטעם אגודת הסטודנטים, "דיור בר השגה". וכששמעתי אותה תורמת את קולה הצעיר לשאגות ההמונים, הבנתי שהיא כבר עמוק במאבק.
רק כשהיא שרה בציבור בקול ניחר וצודק "שרה שרה אל תבכי - ביבי גם דופק אותי", הבנתי שהיא הרחיקה לכת, ותלשתי אותה משם לטובת ההתמכרות הקודמת שלה: ליקוק שוקולד חזירי אצל מקס ברנר, שעדיין אין לנו מושג מה דעתו בקשר לזעקת מעמד הביניים.
אלא שהזרע כבר נטמן וילבלב. כמו אליס שברגע הראשון חשבה: "אלוהים, כמה מוזר, מעניין אם החליפו אותי בלילה", כך גם נטאשינקה שלי התחלפה בלילה אחד כשחוותה בקיץ הזה משהו נשגב שילווה אותה
כשהיא הייתה עוללית בת שש, בקמברידג', מסצ'וסטס, ניסיתי, עם עוד כמה חברים שלא קראו את הספר הזה, לארגן צעדת מחאה באוניברסיטת הארוורד נגד המלחמה בעיראק שעד היום לא ברור למה היא התחילה או מתי היא תיגמר. היה עלינו לעבור כל כך הרבה ועדות ולחכות לכל כך הרבה אישורים, ועד שהגיע יום ההפגנה המיועד כבר שכחנו נגד מה אנחנו בעצם רוצים להפגין.
ואכן, כשהגיע היום המיוחל, מצאתי את עצמי עם עוד שלושה היפים זקנים ושני הומלסים שפלשנו לפינה שלהם, וגם האירוע המוזר הזה פוזר אחרי חצי שעה על ידי שלושה שוטרים שאמרו לנו שאנחנו מפרים את ספר החוקים השמן שלהם.
באמריקה, "ארץ החופש, בית האמיצים" היא שורה טובה להמנון פטריוטי, אבל התאספות של המוני אזרחים אמיצים וחופשיים שמצטופפים כדי לצעוק יחד מפחידה את האימפריה אפילו יותר מפיגוע של אל-קאעידה או סערת הוריקן בניו יורק.
בסוף בכל זאת סיפרתי לילדה המתבגרת לאיטה שלי, שלא תמיד זה היה ככה בארץ המפחידה שלה. גם לאמריקה היה פעם קיץ שכזה, שבו הייתה ארץ הפלאות והמראות: היה היו פעם, בסוף שנות השישים, מיליוני צעירים אמריקאים שגידלו שערות, עישנו את העשבים הנכונים, והוכיחו שאפשר לעצור מלחמה מיותרת ואורח חיים בורגני ואפאתי עם שירים ופרחים.
סיפרתי לה גם על אנגליה הגרובית של תחילת שנות השבעים, שאביה נסע אליה אחרי שבארץ החלמאית שלו סירבו השלטונות לאפשר לביטלס להופיע בבסיס הצבאי שלנו, שמא יקלקלו את הנוער ויוציאו לו את החשק להילחם, וכמה אתה כבר יכול לסמוך על ממשלה שמפחדת מרינגו?
"בקיץ הזה אני לגמרי השתניתי", אמרה לי נטאשה לפני שטסה בחזרה לבוסטון, על שלל חוקיה ואיסוריה. וכשראיתי את הניצוץ הירוק והמאיר בעיניים הכחולות שלה, נכנסתי גם אני מבעד למראה, ונפגשתי עם הרגעים הצעירים שאותם חוויתי בלונדון ובלוס אנג'לס, בהוואנה ובמסעותיי העיתונאיים בעקבות תהליך השלום שקפא אחרי רצח רבין, כמו עמוד חשמל בליל כפור חשוך באוסלו.
בשדה התעופה, נוכח פסלו של בן-גוריון, לפני שנפרדנו - ופרידות הן תמיד עצובות - היה לי גם רגע של שמחה ואושר כשראיתי את המהפכנית הקטנה שלי מסיטה על מצחה בחן את כובע הדפני שעל ראשה ואומרת לי, שאחרי שנה של התלבטויות, דיונים מעייפים וועדות טרכטנברג, היא מוכנה לאשר אותי כחבר שלה בפייסבוק. ועם כל הכבוד לרובצי האוהלים ולגודל השעה, בכל מה שקשור אליי, זהו ההישג הגדול ביותר של המהפכה החברתית עד כה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם