משפחת: אין-להם
המדינה הזאת שלנו שייכת לעשר משפחות ששולטות בהון ובתקשורת ומתחככות בשלטון. בשדרות רוטשילד נטתה את אוהליה המשפחה האחת עשרה
אבל לימים, מי שהבחין באש שבעיניו הרושפות של הרצפלד הזקן, יוקסם תמיד מחיי האיכרים, הטבע וחיות המשק, בארץ העתיקה ההיא שבה אכן היה ניסיון אמיתי לחיי שוויון וצדק חברתי, אפילו שלום עולמי היה על הכוונת.
וגדולים הם גם הימים האלה. ייקח זמן להבין אותם ואת עוצמתם. וכשאתה רואה את המראות אתה גם מוכן להודות בחצי פה, שאתה, אפעס, קצת גאה להיות ישראלי, ולשייך את עצמך בלי שאלות מיותרות אל קולקטיב השבט שלך, שלשם שינוי התאסף לא למלחמות ולשכול אלא למען חיים ראויים יותר שאינם, כמו בשיר של דילן, "לא עסוקים בלמות אלא בלהיוולד". איזו מהפכה צעירה ושמחה!
זה היה אדם ברוך שאמר לי בשקט וביפו שכל המדינה הזאת שלנו שייכת לעשר משפחות ששולטות בהון ובתקשורת ומתחככות בשלטון. בשדרות רוטשילד נטתה את אוהליה המשפחה האחת עשרה. משפחה שלא ממש שמענו עליה עד כה, אין לה הון או תקשורת ואפס אמון בשלטון.
משפחה אחת גדולה וענייה, משפחת אין-להם - מול כל המשפחות והמנהיגים המאוגדים בשבט יש-להם, והם תמיד רוצים יותר. האוהל הוא סמל הנדודים והחופש, והוא תמיד יזכיר לנו רעיונות נעלים ומעשים אמיצים. האוהלים באום ג'וני ובנהלל, היכן שכבר 90 שנה, בכל חג מושב, שרים הילדים הקטנים שלא עשו רע לאיש: "הם היו שבעה באוהל, אוהל הראשון בנהלל". כתב את זה יפה המחנך המיתולוגי שלי דוד גולן, שרק בזכותו עד היום אני לא מחונך.
הספר "אוהל הדוד תום" היה, בלשון המעטה, ספר גרוע, אבל הוא היה יריית הפתיחה של המלחמה לשחרור העבדים באמריקה.
גם בצבא, כל מי שעבר טירונות קרבית, ישכח אולי את השמות של המלחמות אבל לא את האוהל ההודי, שלא היה בו שום דבר מהודו, שבו הוא הכיר את החברים לחיים ולמוות שלו, שרבים מהם עברו לאוהל הגדול שבשמים, שיכול להיות שהוא באמת הודי.
החיילים האלה, אלה שנשארו בחיים, השתחררו והבינו מהר מאוד כמה בקלות הם הסכימו לסכן את חייהם הצעירים למען מדינה ציו-צינית שאין לה בעיה להקריב אותם לעגל הזהב, ורבים כל כך מאלה שנותרים בחיים נענשים בחיים משפילים בתנאים מחפירים, והנה, כשהם קולטים שהם במשפחה האחת עשרה, בלי שום סיכוי לדיור ציבורי לכל השכבות, לבריאות ציבורית עם רופאים שלא רועדות להם הידיים אחרי 30 שעות עבודה בשכר מחפיר, לחינוך שוויוני וראוי לכל נפש - הם מתחילים לכעוס, לאט לאט, לאט מדי, וגם לשנוא קצת את ג'יי אף קנדי שאמר: אל תשאל מה המדינה צריכה לעשות בשבילך, תשאל מה אני יכול לעשות בשבילה.
ואתה בשלב שכבר עשית כל כך הרבה דברים בשביל המדינה, שכבר יש לך את החוצפה לצאת מאיזה אוהל ולהגיד: מדינה מדינה, מה את עושה בשבילי?
והמדינה הפטפטנית שלך עונה
כל הורה בוגר ויציב יודע שהדרך הבטוחה ביותר להרגיע תינוק צורח זאת הסחת הדעת. כי מה זה ההשפלה המתמשכת של המשפחה האחת עשרה מול ה-א-י-ו-ם ה-א-י-ר-א-נ-י, עופרת יצוקה ה-ש-נ-י-י-ה, מלחמת לבנון ה-ש-ל-י-ש-י-ת; ותמיד אפשר להזהיר מפני איזה אסון טבע סופני או לזייף עוד שריפה בכרמל.
הפחד משתק את ההמונים, אפילו אם תגיד להם מיליון פעם שהם הכי צריכים לפחד מהמפחידים.
במשפחה האחת עשרה עדיין לא צמחו מנהיגים פוליטיים או רוחניים וזה מה שעושה אותה איכותית ועממית. וחסרת פשרות. והיא מצריכה, כמו כל דבר מושקע אחר, זמן וסבלנות.
בביקור שערכתי בקובה לפני כמה שנים, המהפכה עדיין נמשכת, ועל קירות הבתים המתקלפים אין אף פרסומת של הוגו בוס או ויקטוריה סיקרטס, רק סדינים מתנפנפים ועליהם דברי החז"ל שלהם - צ'ה גווארה ופידל קסטרו. הסיסמה הנפוצה ביותר על הקירות בהוואנה היא: "Hasta La Victoria, Siempre " עד לניצחון, תמיד.
ולמרות המצב הקשה במדינה העלובה הזאת, כבר יותר מ-50 שנה אחרי המהפכה המשמחת ההיא אנשים עדיין רוקדים רומבה ברחובות ומחכים לאיזה ניצחון, תמיד, ומי שאין לו סבלנות צריך ללמוד שחייה ולנסות להגיע לחופי פלורידה.
כמו שבקובה ובברית המועצות לשעבר הקומוניזם התגלה כרוצח עם, כך גם אצלנו, הקפיטליזם הפך לחיה טורפת עם תיאבון אינסופי. "אם קומוניזם זה לשלוח מיליון אנשים לגולאגים", כתב סולז'ניצין ביומנו, "אני לא קומוניסט".
אם הקפיטליזם הישראלי ה"נאור" הפך להיות דחפור ענק שרומס את השכבות החלשות ומעמיס זהב על העשירון העליון, אנחנו לא רוצים להיות קפיטליסטים. לא תודה.
לא סתם התפוצץ בלון הכעס הענק דווקא על בעיית הדיור בתל אביב. כמי שהחליף עשרות דירות בעיר ללא רחמים הזאת, כבר התרגלתי לבעלי בתים שמעלים בביקורי פתע את שכר דירה לסכומים דמיוניים ללא כל סיבה הגיונית. רבים מחבריי האמנים ואני בתוכם החלטנו לעזוב את העיר גם מהסיבה הזאת, ורבים מאיתנו יודעים שבדירות שהם נזרקו מהן גרים עכשיו בכיף אוליגרכים וזונות.
כמו גבר נשוי - שלא עוזב את הבית, כפי שרבים חושבים, בגלל שיש איזו מאהבת טובה יותר בחוץ, אלא בגלל שכל כך רע לו בבית - כך גם בני המשפחה האחת עשרה עזבו את הבתים היקרים מדי והרעים שלהם, ויצאו לגור ברחובות הזולים, בימים החמים ביותר של הקיץ, והם כנראה הולכים להיות בני המשפחה שלי לעוד הרבה זמן.
ואם זה תלוי בי - עד לניצחון, תמיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם