של מי יותר גדול?
ד"ר יריב בן אליעזר מודאג מאנשי אקדמיה שמתעקשים להשיג חשיפה ומציע סקר שיקבע מיהו חוקר התקשורת הנלעג ביותר בארץ הקודש
אמנם התבגרנו, אבל "יצר ההשוואה" מכיתה ז', ממשיך להכות ברבים מבינינו, והפעם סביב השאלה "מיהו מדען מוצלח יותר"? רבים מהם נעזרים באוצר המילים והדימויים, שאפילו ב"יסודי" התביישנו להשתמש בהם.
כידוע, המדע עוסק בניתוח תופעות ובניבוי הישנותן. לשם כך יש בין המדענים שמודדים, סופרים, אוגרים ומשווים ניתוחים סטטיסטיים. עד כאן הדמיון בין המדענים: יכולת הניבוי של הפיסיקאים גבוהה משל מדעני החברה, למרות ששניהם אוספים,אוגרים, מודדים ומנתחים. כידוע, גם הצבע משתמש במברשת, כדוגמת הצייר האמן, אך השימוש במברשת ובצבע אינו הופך אותו לאמן. מי שחושב שדי באיסוף נתונים ובמדידתם כדי להיחשב למדען, משלה את עצמו, שכן גם אספני בולים ומנהלי חשבונות עוסקים באיסוף, בספירה ובמדידה, אך איש אינו רואה בהם מדענים.
היומרה והרהב של חלק מ"מדעני" התקשורת למשל, מזכירה לי אנקדוטה "מדעית" שפורסמה בזמנו בארה"ב. ב"מחקר" שהופץ ברבים, נמצא כי אנשים שיש בבעלותם טלפון ביתי מדברים בטלפון יותר מאלה שאין בביתם מכשיר טלפון. כדי להסיר ספק, יש להדגיש כי המחקר המדהים הזה נערך בשיטות מדעיות למהדרין וכלל ניתוח סטטיסטי למשעי.
מכיוון שכוחם של מדעי החברה, או התקשורת, אינו בניבוי המפליג של הישנות תופעות, מתבקשת בהם התייחסות ערכית לתופעות. מתבקשת ביקורת
על עוולות חברתיות ועל עיוותים בקשר בין הון,שלטון ותקשורת. מתבקשת ביקורת על ירידה למרתפי הצהוב והרדוד, כדי לרצות את מולך הרייטינג. לכן, מי שמסתפק בפרסום נתונים סטטיסטיים ובהליכי "שיפוט" בקהילתו המצומצמת, דומה לרוכב האופניים, המדווש בפריילוף.
לכן יש שמעדיפים לפרסם ספרי הגות וביקורת, הפונים לקהל רחב, מאשר מאמרים למגאזינים, המיועדים לקבוצה אליטיסטית קטנה. אירוני הוא שמי שמטיף ל"תורת הרייטינג" אינו מבין את הערך הרב שיש בספרי ביקורת וניתוח, שמשמשים "קריאת חובה" בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות.
יש בין העוסקים בחקר ובביקורת התקשורת שמתקנאים בעובדה שנשואי כתיבתם נהנים ממוכרות מפליגה. לכן, אין הם מסתפקים ב"היכלה של תורתם". הם משתכשכים לרגליהם של הסלבריטאים. מנסים לתפוס דקת חשיפה בתוכניות טלוויזיה איזוטריות ועוסקים בפיאור עצמי מגלומני ובניסיונות "לתפוס ג'וב" בממסד התקשורתי.
בין לבין הם יוצרים פרובוקציות לכלי כדי לזכות בחשיפה תקשורתית. הם מקווים שכך לא רק העמיתים ה"שופטים" שלהם יבחינו בקיומם, אלא גם ההמונים, להם הם בזים, בגלל "נחיתותם ההשכלתית". הבעיה היא שצודקת הקלישאה האומרת כי "מי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו", ולראייה: הצפרדע שהתפארה כי היא גדולה כמו שור. מה עשתה? התנפחה. התנפחה. התנפחה, עד שהתפוצצה לרסיסים.
ולהלן רעיון למחקר בתקשורת שעלה בדעתי זה הרגע: סקר רחב היקף בקהל הרחב ובין העמיתים באקדמיה, שיגלה מיהו חוקר התקשורת הנלעג ביותר. באינטואיציה שלי, אני מנחש מי יזכה במקום הראשון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם