הלאה העובדות - יחי הסיפור
היסטוריונים כבר לא דבקים בעובדות. מבחינתם, לא צריך להציג את האמת - העיקר שיש סיפור מעניין שמשרת את מטרותיהם
כפי שתיארתי לעצמי, המדריך בבית גידי תיאר בפני הזאטוטים כיצד הוביל את גייסות האצ"ל לכיבוש יפו. לאחר שסיים המדריך "רב הקרבות" את תיאור עלילותיו, העיר לו בני בנימוס כי שמע גרסה מנוגדת לגרסתו. לבקשת המדריך סיפר הילד את הגרסה שהשמעתי באוזניו.
"מי סיפר לך?" היקשה המדריך. "אבא שלי" השיב בני בגאווה. "נו, אני לא יודע מה אביך ואבי אביך עשו למען המדינה?", התריס לעברו המדריך הנרגז. כאן התערבה המורה ואמרה: "אדוני הנכבד. פגעת בילד הלא נכון" - כשהיא רומזת לעובדה שהמדובר בנינו של דוד בן-גוריון.
שנים לאחר מכן הזמינו אותי שלטונות הצבא לשמש בחבר השופטים בחידון לזכר בן-גוריון
על היסטוריה צבאית בישראל. הסכמתי להזמנה, אך התניתי זאת בזכות להציג שאלה בחידון. השאלה הייתה: "כמה רובים היו בכל אחת מהמחתרות של טרום המדינה?".
ההנחה שלי הייתה שהמשתתפים בחידון מבינים כי לכל רובה "מחובר" אדם. ולכן, אלפי רובים בשירות ההגנה, רובים ספורים באצ"ל ופחות מזה בלח"י - מלמדים
עורכי החידון החליטו לוותר על השתתפותי בחבר השופטים ועל השאלה שביקשתי להציג בחידון. יכול להיות שמישהו חשש לעורר מחלוקת היסטורית והעדיף לשתוק מול השקרים המוסכמים. ניחא, אמרתי לעצמי. האמת ההיסטורית תגבר על כל ניסיון להתעלם מהעובדות.
מסתבר שטעיתי. כיום בעידן "מורשת" יש נטייה להעצים אירועים ולצמצם משקלם של אירועים אחרים. היסטוריונים פוסט-מודרניים רבים והיסטוריונים "מטעם" מסכימים ביניהם כי "שילכו העובדות לכל הרחות. העיקר שיש לנו סיפור מעניין שמשרת היטב את מטרותינו".
העובדות המנוגדות ל"סיפור" מעוררות מרבצם טוקבקיסטים רבים, שבחסות עילום השם, שופכים אש וגופרית על כל מי שמקלקל את ה"סיפור" שלהם בעובדות.
מכיוון שכוחם בעובדות תש, הם מעדיפים לענות לגופו של אדם, במקום להתייחס לגופו של עניין. המוטו שלהם הוא "ככל שאני מתלהם יותר, הטיעון שלי נשמע אמין יותר". ואז הם שואלים בהתרסה: "ומה אביך ואבי אביך עשה בשביל המדינה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם