מבוא לתקשורת
פרופ' אמיר חצרוני מנתח את לימודי התקשורת והוראת התקשורת בארץ ויש לו גם טיפים לסטודנטים מתלבטים
"מה עושים פה דינוזאורים?" שאלתי, ואמא סיפרה לי את סיפורם המופלא של "המושווים למהנדסים". מסתבר שבתקופת המנדט הבריטי לא נהגו לבדוק בציציות מי ראוי לתכנן גשר, מי מתאים לעצב תוואי של כביש, ומי מוסמך לחתום על תוכנית של בניין. לאנגלים, שהבינו ששהותם בארץ זמנית, לא היה איכפת אם הבתים, הכבישים והגשרים בארץ ישראל יחזיקו מעמד לנצח או יתמוטטו אחרי שנים ספורות. כשהוקמה המדינה, נתקענו עם מהנדסים עובדי מדינה שהכשרתם המקצועית מעודכנת - במקרה הטוב - למאה ה-19.
למרבה הצער, ככל שהבריטים אופיינו בחוסר אכפתיות - ככה השלטון המפ"איניקי-בן-גוריוני הצטיין ברחמנות מהזן הסוציאליסטי: במקום לפטר את המהנדסים המפוקפקים, העניקו להם דרגה ומשכורת של "מושווים למהנדסים", ותקעו אותנו לדורות עם כבישים ברמה נמוכה, מבני ציבור מתפוררים וגשרים מתמוטטים.
נזכרתי ב"מושווים למהנדסים", כי הם מזכירים לי במקצת אחדים מהמרצים לתקשורת באקדמיה בישראל. כשלימודי התקשורת נהיו פופולאריים, באמצע שנות התשעים, לא היו בארץ מרצים רבים בעלי רקורד מדעי מוכח בתחום. היה חוג מעולה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, שייצר מחקרים מהשורה הראשונה אבל לא הניב יותר מידי דוקטורים שגם חיפשו עבודה. את הואקום מילאו אנשים שבתנאים נורמאליים ספק רב אם מישהו היה שוקל להציע להם עבודה באקדמיה, אבל עכשיו אנחנו תקועים איתם עד גיל הפנסיה ולפעמים גם נאלצים לקבל הדרן.
מסיבה זו אנחנו נתקלים במקרים כמו זה שמציג את עצמו כ"קמפיינר ותיק", אבל מעיון במאגר המחקרים האקדמי של Google מגלה שבשלושת העשורים האחרונים לא פרסם אפילו מחקר אחד בכתב עת מדעי בינלאומי מהשורה הראשונה.
משרה אקדמית אינה יכולה להיות חלטורה. יש לי כבוד רב לדוברים, לקמפיינים
ולסנדלרי התקשורת למיניהם, אבל אינני חושב שיש להם מקום באקדמיה - היכן שהמטרה היא לחקור, להרחיב את הידע האנושי וללמד את הסטודנטים איך לחשוב, ולא איך ללחוץ על כפתור. למי שיטען שהסטודנטים בכלל לא רוצים ללמוד איך לחשוב אלא רק איך לעשות כסף תשובתי תהיה – מעבר להטלת ספק באינסטרומנטליות המוחלטת של תלמידינו - שסקר שעשתה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני שלוש שנים מצא כי המשכורות של בוגרי תוכניות הלימודים התיאורטיות בתקשורת גבוהות בארבעים אחוזים בערך מהמשכורות של בוגרי תוכניות הלימודים המעשיות, אשר מתהדרות בדוברים נוצצים, שדרנים יוקרתיים, עיתונאים בכירים וקמפיינים ותיקים. מסתבר שגם השוק מעדיף את האנשים החושבים על ה"מושווים לחושבים".
לא אחת אני נשאל על ידי צעירים מתלבטים "איפה כדאי ללמוד תקשורת". ריבוי תוכניות הלימודים ומעבר תכוף של מרצים ממוסד למוסד יצר שוק מגוון, שבו לא תמיד המוסד הוותיק הוא גם בית הספר העדיף. יש מי שסומכים על המועצה להשכלה גבוהה, אבל זו מעדיפה שלא לדרג את המוסדות. מאחר ואני עצמי מרצה באחד החוגים לתקשורת, אינני חושב שזה ראוי כי אתן תשובה ספציפית "היכן שווה ללמוד תקשורת", אבל אוכל לתת המלצה כללית משולשת: ראשית, תוכניות דו-חוגיות עדיפות, לטעמי, על תוכנית חד חוגיות, כי הן מספקות ידע מגוון ומציעות אופציה תעסוקתית ואקדמית נוספת למי שלא ימצא את עתידו בענף התקשורת; שנית, אני לא מתרשם יתר על המידה מהסדנאות המעשיות לכאורה שמציעות תוכניות הלימודים השונות, מאחר ואת העבודה לומדים – בסופו של דבר - במקום העבודה.
שלישית, כמו בכל מוצר, אני ממליץ לצרכנים לשפוט לא על פי איכות הקמפיין אלא על פי טיב הסחורה. כשם שאני נוהג לבדוק היכן רופא השיניים שלי למד ובמה השתלם לפני שאני נותן לו גישה לפה שלי – כך גם מותר לסטודנט לשאול את המרצה שלו לתקשורת מה הוא חוקר, מתי בפעם האחרונה התפרסם מחקר שלו, ובאיזו במה מדעית – זאת על מנת לשמור מרחק מה"מושווים למרצים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם