כשחופש הביטוי נמצא תחת איום
חופש הביטוי הוא החופש להביע דעות לא נעימות ולא מקובלות. העמדות השגרתיות לא דורשות אומץ לומר אותן - ולא זקוקות להגנה
בכל פעם שאני פוגש קולגות מסינגפור בכנסים אקדמיים אני נתקף בקנאה מובנת בתנאי העבודה שלהם: המשכורות הגבוהות, תקציבי המחקר הנדיבים, הסטודנטים שכמהים לסייע למוריהם. רגע לפני שאני מגיש בקשה רשמית להגר לסינגפור, אני נזכר במגבלות חופש הביטוי בסינגפור ומוותר על הרעיון.
זה לא שלסינגפורים אסור לבקר את השלטון – אבל לפני שהם עושים את זה, כדאי להם לשים בצד סכומי כסף ניכרים, זאת מאחר והמחיר של ביקורת על השלטון הוא – במקרה הטוב – אבטלה; במקרה הפחות טוב, מתלווים לאובדן מקום העבודה גם משפטי דיבה שמרוקנים את כיסם של מי שמעזים לבטא דעות שמחוץ לקונצנזוס.
ישראל, בהשוואה לסינגפור, אטרקטיבית פחות בפרמטרים כלכליים וביטחוניים. מאידך, חופש הביטוי אצלנו כמעט בלתי מוגבל. לאנשים רבים – ואני בתוכם - הידיעה שגם אם נאמר דעה שאינה זוכה לאהדה, זה לא יהיה הסוף שלנו – שווה הרבה. חופש הביטוי, צריך לזכור, הוא החופש להביע דעות לא נעימות ולא מקובלות. העמדות השגרתיות לא דורשות אומץ לומר אותן ולא זקוקות להגנה.
למרבה הצער, בזמן האחרון מצטברים סימנים שחופש הביטוי בישראל נמצא תחת איום – הן מצד ימין והן מצד שמאל. החקירה המשטרתית נגד הרב ליאור שכתב דברים שהתפרשו כאנטי-ערביים, החלטת אוניברסיטת בן-גוריון שתמיכה של מרצה בחרם אקדמי תיחשב לעבירת משמעת ותוכל להוביל לפיטורים, ופיטוריו של מנחם בן מתוכנית הטלוויזיה "דיבור ישיר" (קשת, ערוץ 2) אחרי שהתבטא בגנות ההומוסקסואליות, מלמדים שקובעי המדיניות הרשמיים בישראל (משטרה, פרקליטות), האליטה האקדמית והברנז'ה התקשורתית החליטו להגביל את חופש הביטוי לטווח העמדות שבין ביבי נתניהו מימין לאהוד ברק משמאל עם ציפוי עבה של צביעות ופוליטיקלי
אמנם בשלב זה עדיין לא מגרשים מהמדינה פרופסורים, לא אוסרים רבנים, ולא הורגים הוגי דעות טלוויזיוניים - אבל אם מישהו חושב שחופש דיבור יכול להתקיים במציאות שבה הבעת דעות לא אופנתיות מובילה לאובדן מקום העבודה או לחקירת משטרה – הוא כנראה חי בסינגפור; ואם כבר לחיות בסינגפור – עדיף לעשות את זה ברמת חיים סינגפורית ולא עם משכורת בסדר גודל ישראלי.
כל זה לא בא להביע תמיכה בדעות של מנחם בן על הומוסקסואליות, בתורה של הרב דב ליאור על היחס לערבים, או בתפיסת העולם של פרופסורים אשר סבורים כי גרמנו עוול היסטורי לחמאס שלא הותיר לו ברירה אלא לחטוף חיילים.
יתר על כן, יש בהחלט מקום לשאול בקול רם – כמו שכבר עשיתי – מדוע פמפלטים פוליטיים שמאלניים מקנים פרופסורה, למה אנחנו צריכים לממן רבנים ולא מפרידים בין דת למדינה, וכיצד אדם שסבור כי הסימטריה של עלי הכותרת של הרקפת היא הוכחה שיש אלוהים מוכתר כאינטלקטואל הדור.
לעניות דעתי, ערכם המדעי של הגיגים אקדמיים איך להפוך את באר שבע מעיר מודרנית למאהל בדואי-פלסטיני משתווים לעושר האינטלקטואלי של פלפולים רבניים בנושא חלב עכו"ם ולמורכבות הפילוסופית של שיחת פרומו טלוויזיונית על החידושים הצפויים בעונה הקרובה של "מאסטר-שף". כל אלה מתייצבים בסולם שלי על הסיפרה אפס - אבל גם לאפסים מותר להביע את דעתם.
התומכים בהגבלת חופש הביטוי מרבים להשתמש בנימוק ש"מילים הורגות". טרם נתקלתי במלים שמחזיקות נשק, אבל קראתי יותר מידי עצומות שקוראות לסיקול ממוקד של מי שעמדותיהם לא עולות בקנה אחד עם קונצנזוס אמיתי או מזויף.
בלי להיכנס לשאלה אם לערוץ 2 כדאי כלכלית למצוא חן בעיני הלובי ההומואי ואם מדינת ישראל צריכה להעסיק רבנים שתרומתם לתל"ג אפסית, לא יעלה על הדעת שבדמוקרטיה שאוסרת על פי חוק, ובצדק, להפלות אנשים בשל דתם או בגין האוריינטציה המינית שלהם, מותר לפטר עובדים בגלל עמדותיהם בתחום הדת או בנושא אוריינטציה מינית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם