נוסטלגיה לחיים שלא באמת היו
אנחנו מתגעגעים למדינת רווחה שהייתה כאן בשנות השישים והשבעים ושוכחים כמה רע היה וכמה מסים שילמנו - בלי שום סיבה
לפני שבולעים גביע לבן תפל, מחזירים לכיס את הפנקס האדום של ההסתדרות, ויוצאים לדרך במכונית סוסיתא – כדאי לזכור מה באמת היה כאן, ולחשוב פעמיים אם כדאי לחזור אחורה.
הדבר היחיד שהיה ברווחה באותה מדינת רווחה היו מסים: מס ההכנסה הגיע ל-80 אחוז (על משכורות בינוניות להפליא). על מוצרי חשמל היו מוטלים מסי קנייה דרקוניים, שגרמו למשפחות רבות לכבס ביד ולא לקנות מכונת כביסה. חו"ל היה כמובן מחוץ לתחום, כי כל מעבר בנתב"ג חייב תשלום מס נסיעות של מאה עד מאתיים דולר וקניית מטבע זר בשער מופקע. אפילו יציאה צנועה לקולנוע, חייבה אותנו אז לשלם מס עינוגים.
הדירות היו באמת זולות יותר, אבל אנחנו שוכחים על איזה דירות מדברים: שיכוני רכבת עם דירות קטנות באיכות בנייה מזעזעת שכוללת דלתות מדיקט, חלונות מיקרוסקופיים (כי זכוכית זה חומר גלם יקר) ותריסולי ענק מאזבסט שאמנם מסרטן אבל זול.
הדירות הללו מוקמו לא בשדרות רוטשילד אלא בפריפריה – בערי הפיתוח או בשכונות הזולות בפרברי הערים. דירות יד שנייה כאלו ניתן להשיג גם היום בדימונה או בירוחם בחצי מיליון שקל ובפחות ממיליון שקל בשכונות הגרועות של יפו ודרום תל אביב. המחיר האטרקטיבי היום נובע מכך שהניסיון
בזמנו, המחיר הנמוך של דירות השיכון נבע במידה רבה מכך שהממשלה לא הבינה מה זו אינפלציה, והעניקה משכנתאות לא צמודות. כאשר האינפלציה הגיעה לעשרות ומאות אחוזים לשנה, ערך המשכנתאות התאפס. רוכשי הדירות קיבלו אמנם את ביתם בחצי חינם, אבל החוב הלאומי המאמיר איים על יציבות המדינה, וחייב לצמצם את שירותי הרווחה כדי למנוע פשיטת רגל לאומית.
רמת החיים הממוצעת באותה מדינת רווחה מיתולוגית הייתה נמוכה יותר מאשר באוהלים של רוטשילד. אחוז בעלי המכוניות, למשל, היה בקושי שליש בהשוואה למצב הנוכחי. סטודנטים לא התמודדו עם שכר דירה גבוה, מאחר והם גרו אצל ההורים. הם אפילו לא חשבו שאפשר אחרת, כי סוציאליזם מרגיל אנשים לצפות למעט ולהגיד תודה על כל דבר שחורג במעט מהסטנדרט הקמצני.
זה מה שהיה במזרח אירופה עד לנפילת הקומוניזם, וזה מה שהיה בישראל – בגרסה מרוככת – בשנות החמישים, השישים והשבעים. המזרח אירופאים בעטו בקומוניזם, כשניתנה להם האפשרות, וגם הציבור הישראלי בחר מרצונו החופשי בעשרות השנים האחרונות ממשלות שחרטו על דיגלן את היוזמה החופשית ואת חיסול מדינת הרווחה.
העדפנו להיות עשירים יותר, גם אם המחיר הוא שהפערים בין המעמדות יגדלו. זו כנראה נקודת התורפה של הקפיטליזם: הוא מראה לנו בצורה ברורה שיש מי שמוצלח יותר ויש מי שמצליח פחות.
לא באתי לשיר שירי הלל למדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו (ובעצם כל הממשלות בעשור האחרון).
יש לי איתה לא מעט חילוקי דעות בנוגע לטכניקה. הם, לדוגמה, אוהבים להפריט את נכסי המדינה על ידי מכירת גרעיני שליטה, וכך יוצרים טייקונים ומחזקים מונופולים, במקום לחלק מניות וקרקעות בחלקים שווים לציבור הרחב, כראוי לשוק חופשי ותחרותי. אולם על דבר אחד אין מחלוקת: אנחנו לא רוצים לחזור למדינת הרווחה שבה כולנו היינו עניים יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם