התקשורת נזכרה שהיא סוציאליסטית
דבר מוזר קרה במחאה הזו. התקשורת, שבעליה הם טייקונים שהמאבק מופנה גם נגדם, בחרה במובהק את הצד של המוחים
הרבה לפני שדפני ליף הקימה אוהל בקצה שדרות רוטשילד, כבר טענתי שהאגדה הזו מבטאת טינה של בעלי דעות מסוימות כלפי התקשורת המסחרית, אבל איננה משקפת מצב אמיתי. מחאת הנדל"ן/קוטג' מוכיחה שהאגדה על מדיה שמכורה לטובת בעלי ההון היא פנטזיה תלושה מהמציאות.
בבדיקה מספרית שעשיתי למאמרי הדעות, שהתפרסמו באתרים NRG, YNET והארץ, מצאתי יחס של מאמר אחד שמתנגד למחאה על כל ארבעה מאמרים שתומכים בה. לא הצלחתי למצוא אפילו מאמר אחד שתומך בזכותן של המחלבות והקמעונאים למכור קוטג' במחירים מופקעים (למרות שמדובר במפרסמים כבדים).
גם מי שלא עוסק, כמוני, בניתוחי תוכן מדעיים לא יתקשה להבחין שהתקשורת התגייסה לטובת המחאה. ערוץ 10 מפקיע כבר שבועיים את מרבית זמן השידור במוצאי שבת לטובת שידורים חיים מהפגנות; YNET פרסם השבוע מאמר פרשנות כלכלי, אשר קבע כי לחצי מדרישות המפגינים ניתן להיענות בקלות בעזרת עודפי תקציב קיימים (אף מילה על החצי השני); עיתון הארץ ערך סקר ומצא כי 87 אחוז מהציבור תומכים במחאה.
הנסקרים כמובן לא נשאלו מה המחיר שיסכימו לשלם מכיסם על מנת להגשים את מטרות המחאה, או אם ידוע להם לאיזה אחוז מהאוכלוסייה בישראל דווקא יש דירה בבעלותם (תשובה: 70 אחוז, לרבות רוב מעמד הביניים).
ואולם, עניינו של המאמר הנוכחי איננו במידת הצדק שבמחאה. על זה כבר כתבתי. השאלה שנשאלת הפעם היא מה מביא את התקשורת הקפיטליסטית (לכאורה) להתגייס לטובת מהפכה אנטי-טייקוניסטית שמנוגדת לאינטרסים של בעליה ופטרוניה העיקריים, להלל את הצלחות המהפכה ולהצניע את כישלונותיה (נתקלתם בכתבה על תוצאות "השביתה הכללית" ביום שני האחרון?).
תשובה אחת היא שהדרג הזוטר והבינוני של העיתונאים, מי שעורכים בפועל את העיתון המודפס והאלקטרוני ומעצבים את מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו, הם ברובם צעירים תל אביבים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, שאין עדיין דירה בבעלותם, שאינם מרוויחים משכורת גבוהה (גם כי הם בראשית דרכם המקצועית), ואשר אינם נהנים מביטחון תעסוקתי, ולכן הם מרגישים הזדהות עם המפגינים מרוטשילד.
תשובה שנייה היא שהטייקונים, אשר מחזיקים בבעלות על אמצעי התקשורת, נרדמו בשמירה. מאחר ואינני מועסק על ידי יוסי מימן, לא מקבל משכורת ממשפחת דנקנר וגם לא דיווידנדים מהמוזסים או מהשוקנים - אינני יכול וגם אינני רוצה לדבר בשמם.
האמת היא שגם קשה לי להבין מה מניע אותם להיצמד לאחזקות בגופי תקשורת, שלא תמיד מצטיינים ברווחיות פיננסית (בלשון המעטה). ההנחה הרציונאלית, לכאורה, שההיצמדות נובעת מרצון לווסת את דיווחי המדיה, כך שהתקשורת תנקוט קו אוהד כלפי הטייקונים חטפה נוק-אאוט במאהל רוטשילד.
הטייקונים כנראה לא החליטו עדיין אם המדיה היא עבורם עסק מסחרי נטו, צעצוע בידורי, או כלי לליבוי דעת קהל. היעדר ההחלטיות משאיר את הבמה לעיתונאים, שברור לאן נוטה ליבם.
חשוב להוסיף, שאינני מציע להחליף את התפיסה השגויה בנוגע לקשרים סמויים בין הון, שלטון ועיתון ששולטים בחיינו בקונספציה חדשה שמחברת בין עורכים שמאלנים במדיה להשתקה של קולות אנטי-מהפכניים. אני נוטה להאמין שהפרופסיונאליות מנחה גם את השמאלנים שבעיתונאים לתת, לפחות ברוב המקרים, ביטוי גם לקולות אשר נוגדים את תפיסת עולמם.
ואולם, כאשר מרבית הכתבים והעורכים מגיעים מאותו בית גידול - שהאלמנטים הדומיננטיים המרכיבים אותו הם מגורים בשכירות בתל אביב, משכורת נמוכה, ולימודים אקדמיים שטחנו להם את המוח עם מרקסיזם ומדינת רווחה – נמוך הסיכוי למצוא עיתונאים שמאמינים כי צדק חברתי אמיתי הוא לא לקבל דירה על חשבון משלם המסים אלא לגור היכן שיש לך כסף לשלם את השכירות.
העובדה שהתקשורת הישנה והממוסדת (טלוויזיה, רדיו, עיתונות) משדרת קולות שמזכירים קבוצות של אנרכיסטים בפייסבוק יכולה ליצור רושם שאנרכיזם נמצא במרכז המפה הפוליטית בישראל. המדיה אולי לא תגרום למי שמתנגד למחאה החדשה לתמוך בה, אבל היא בהחלט עלולה לגרום לו להאמין שהוא עולם הולך ונעלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם