המונדיאל הוא הצ'אנס לרנסאנס של ערוץ 1?
דווקא על רקע הצלחת ערוץ 1 במונדיאל, זה הזמן לחסל את השידור הציבורי במתכונת הנוכחית ולעבור לשידור מסחרי מבוסס פרסומות

"מדוע ערוץ הספורט במדינה שלכם משדר רק כדורגל?" את השאלה הזו שאל אותי השבוע פרופסור אמריקאי שעובד כמדען אורח באוניברסיטה שלי. רק שהוא לא התכוון לערוץ הספורט אלא לערוץ 1, שהפך בשעה טובה לערוץ המונדיאל.
אמנם למשחקי הכדורגל שמשודרים בערוץ 2 יש עדיין הרבה יותר צופים מאשר לאלו המשודרים בערוץ 1, אבל בוני גינזבורג מצליח להגיע ביום אחד לרייטינג שאבשלום קור היה עושה בקושי בשנה.
כלומר – יש סימנים לרנסאנס ברוממה, שמתעצמים אם לוקחים בחשבון את טענת רשות השידור שמדידת הרייטינג מקפחת אותם מאחר ואינה כוללת את הצופים בשידורי ה-HD של התחנה (שבאמת מהווים פריצת דרך בערוצי הברודקאסט). מצד שני, דווקא המרדף הפתאומי של ערוץ 1 אחרי רייטינג מעיד מדוע הגיע הזמן לסתום את הגולל על השידור הציבורי במתכונתו הנוכחית ולעבור לשידור מסחרי שימומן מפרסומות.
"רשת" משדרת משחקים לא כשירות לציבור ולא מסיבות פילנטרופיות אלא מאחר ועלות ההפקה מכסה את עצמה על ידי מכירת פרסומות ועוד מותירה רווח נאה לזכיין. על רקע זה, לא ברור מדוע רשות השידור שלחה יד עמוקה לתוך תקציב המדינה והוציאה 30 מיליון שקלים של כספי ציבור על שידור משחקי מונדיאל, שניתן כאמור לממנם מפרסומות.
בסופו של דבר, למרבה האירוניה, החסויות המסחריות המתלוות למשחקים המשודרים בערוץ 1 ארוכות כמעט כמו הפרסומות המשודרות בערוץ 2 – רק שבערוץ 2 הפרסומות הן המנה העיקרית למימון המשדרים, ואילו בערוץ 1 החסויות הן רק חטיף מקדים שלאחריו בא מס אגרה של כ-400 שקלים לשנה (שמתכננים להעלותה בכעשרים אחוזים בשנתיים הקרובות).
כשהוקמה הטלוויזיה הישראלית בשנת 1968 היא נבנתה במתכונת של ערוץ ציבורי בגלל שהממשלה דאז פחדה
הם מדברים על הצורך לשדר דרמות אוונגרדיות וסרטי תעודה ניסיוניים, על החשיבות שיש לשידורים בנושאים דתיים ועל הנחיצות של תוכניות למיעוטים. בפועל, אין ביקוש לתוכניות הללו, שכמעט ולא משודרות (מתי שודרה הדרמה האחרונה בערוץ 1?); למעשה, רשות השידור משדרת מונדיאל שבעה ימים בשבוע עשרים וארבע שעות ביממה. בשביל זה - לא צריך שידור ציבורי וגם לא צריך אגרה.

ימי הזוהר של השידור הציבורי, שהיו במידה רבה פיקציה כי הממשלה שמרה את חופש הביטוי לעצמה ולא אפשרה לפתוח תחנות טלוויזיה פרטיות מתחרות, חלפו ואינם. רק במדינות טוטליטריות כמו צפון קוריאה או סוריה הטלוויזיה הממלכתית היא עדיין כלי התקשורת המרכזי. אילו היינו עומדים היום במצב שצריך להחליט אם להקים או לא להקים את רשות השידור – ההחלטה להקים היתה נגועה באי סבירות קיצונית. אבל לא זו השאלה העומדת על הפרק. לרשות השידור יש נכסים נדל"ניים, ציוד יקר ערך, ארכיון חשוב וכאלפיים עובדים שלא ניתן להתעלם מקיומם.
הדילמה שבפניה עומד השידור הציבורי היא האם להזרים מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה במסגרת "תוכנית הרפורמה" – בניסיון נואש להחיות באופן מלאכותי גוף שפג תוקפו - או לשנות כיוון ולבנות ערוץ שיכול לממן את עצמו. המונדיאל הוכיח שכאשר ערוץ 1 משדר תוכניות באיכות טכנית גבוהה ובאוריינטציה מסחרית – יכולים להיות לו צופים. מכיוון שאין זכות קיום לטלוויזיה נטולת צופים, צריך להעביר את רוממה למתכונת מסחרית, ואולי בהמשך גם למכור את התחנה – כי בעלות ממשלתית על כלי התקשורת אינה בריאה לדמוקרטיה.
תפקיד יו"ר הועד המנהל של רשות השידור פנוי כבר שנה. אם לבנימין נתניהו יש את האומץ לקבל החלטה נועזת, שתשחרר בכל שנה כשבע מאות מיליון שקלים מתקציב המדינה, תחסוך מאות מיליוני שקלים נוספים של רפורמה מיותרת, תעמיד ערוץ מסחרי שלא יתבייש לפנות למכנה משותף רחב של צופים, ויעביר בכל שנה למדינה תמלוגים נדיבים ממכירת פרסומות – הוא מוזמן לבקש את מספר הטלפון שלי מבית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל.







נא להמתין לטעינת התגובות



