חיי גוסטב: דילמת האסיר המזונב
אנחנו נגד לקשור כלבים. אבל לפעמים אין לנו ברירה: גוסטב תמיד יעדיף להתפלש בבוץ ולחפור בגינה ואז אי אפשר יהיה להחזיר אותו הביתה
אי אפשר בפנים. אבל גם אי אפשר בחוץ צילום אילוסטרציה: רענן כהן
זה לא שעכשיו הוא מבין. מדובר במלכוד לא פשוט. יום שמש אביבי מרהיב בחוץ. הכלב, שימים שלמים לא יצא מהבית בגלל מזג האוויר, מת להיות קצת בחוץ. אנחנו עומדים לעזוב לשעות ארוכות. אכזרי להשאיר אותו בפנים, נכון? אבל אם נשאיר אותו בחוץ, הוא תמיד יהיה משוח בבוץ ועפר כשנחזור. יש משהו שגורם עונג לכלבים להתחפר. בבוץ, בעפר קריר, בזבל, בכל מה שיש. ואז, אי אפשר להחזיר אותו פנימה. ושוב העיניים האלה, הנוגות כל כך, מביטות בך מבעד לוויטרינה, או לרשת היתושים, וכל הצער הכלבי הזה מתנקז דרכן לתוך הלב שלך, והסוף ידוע: הכלב מדדה פנימה, הסלון נראה כמו גינה מוזנחת, והצער הכלבי הופך נחלת הכלל.
זו בדיוק הבעיה עם כלבים. טיפה, ממש טיפ-טיפת אינטליגנציה נוספת הייתה יכולה להועיל כל כך. מה ביקשנו? הם לא צריכים לדעת לקרוא, לגלוש בוויקיפדיה או להבין את מהלכיו הנפתלים של שר הביטחון. סתם, כמה דברים אלמנטריים: לא לחפור בבוץ, להסתכל שמאלה-ימינה-שמאלה לפני שחוצים כביש, לא לנבוח כשההורים ישנים, וזהו. אז זהו, שלא.
עוד לא נולד הכלב שחבריו יקפצו בעליצות אל תוך השלולית הקרובה וישתכשכו בה להנאתם, ואילו הוא ייעמד על הגדה ויגיד להם שזה לא בסדר, כי אפשר להתלכלך. אז לפעמים, כשבאמת אי אפשר להשאיר אותו בפנים, ומצד שני ברור שבחוץ הוא יתחפר בחצר, אנחנו שמים לו את המים והאוכל ואת הרצועה הארוכה ונוסעים בלב נכמר, ומרגישים אשמים נורא, ובדרך כלל גם חוזרים מהר הביתה, אם צריך או לא, כדי לשחרר את האסיר המזונב שלנו, כי בסוף, איך שלא נסתכל על זה, אנחנו נגד לקשור כלבים.
אקו"ם