גוסטב, כל אחד חייב בסוף למות
הכלב גוסטב נאלץ להתמודד עם עובדות החיים ועם ההבנה הכואבת שכולם בסוף מתים. ככה זה עם כלבים, אי אפשר לדעת אם כואב להם. חיי גוסטב
בית קברות לחיות. הכלבים לא מתלוננים צילום: יוסי אלוני
למחרת פגשתי את בעליה של הכלבה שסיפר שהרדימו אותה. איך, מה קרה פתאום? סתם ככה, בהפתעה. יום אחד היא דיממה מהאף, לקחו אותה לבדיקה וגילו גידול סרטני ענק בכל חלל הפה ודרכי הנשימה. היה ברור שזה הסוף. לא היה טעם להאריך את סבלה בכמה שבועות. וזהו, היא הייתה שם, ואיננה עוד. כלבת חצר עם עיניים טובות, שנבחה על גוסטב בנאמנות ועקביות בכל פעם שעברנו ליד הבית שלה, בשלוש השנים האחרונות, עד שנדמה הותירה אחריה חצר מיותמת.
ככה זה עם כלבים. אי אפשר לדעת אם כואב להם, אם הם לא מרגישים טוב, אם יש להם סרטן, אם הם הולכים למות. וטרינר אחד סיפר לי פעם שזו
הסיבה שהוא בחר להיות רופא כלבים. הם לא מתלוננים, הם כמעט לא בוכים, הם סובלים בשקט וממשיכים עד הסוף.
רק אז, רגע לפני, זה פורץ פתאום החוצה וכבר אין ברירה, אז מרדימים אותם. כל כך קל. כל כך פשוט. כל כך עצוב. כל עוד הוא מסוגל, הכלב יתנהג כרגיל. יכשכש בזנב, יתלהב מכל שטות שבעליו מנסה עליו, יהיה נכון תמיד לרצות, להתלטף, להעניק ולספוג אהבה, ואף פעם לא יתלונן.
רק אצלך, גוסטב, אמרתי לקשיש שלי בעודנו משלימים את הסיבוב, זה קצת שונה. אתה קצת בכיין. מיילל אפילו כשמדגדגים אותך, או כשעושים לידך תנועה חדה, או כשאתה סתם מתרגש. פורץ בבכי מכל שטות. כלב רגשן שכמוך. כמה פעמים כבר היינו בטוחים שזה הסוף, שאתה באמת חולה סופני שמתייסר בשעותיו האחרונות, ובסוף התברר שנתפס לך חרול ברגל, או שלאקי, הכלבה הג'ינג'ית הגמדה, הסתכלה עליך במבט עקום. גוסטב הביט בי במבט הרגיל שלו, אבל נדמה היה לי, לרגע, שהוא מבין.
נא להמתין לטעינת התגובות
