לאן נעלמו הפרופסורים לתקשורת?
המומחה לתקשורת שזה עתה הפך לפרופסור, טוען שכולנו מפסידים מהיעדר קול אקדמי פלורליסטי בדיון הציבורי על התקשורת בישראל
מרצה באוניברסיטה sxc
לא אחת שואלים אותי סטודנטים למה אחרי שסיימתי את התואר הראשון בחרתי להמשיך ללמוד והפכתי לפרופסור לתקשורת ולא – נגיד – כתב בעיתון, או שדר ברדיו, או תקציבאי – שזה החלום הרטוב של מרביתם.
אני יכול לחשוב על מספר סיבות. ראשית, קצב החיים האקדמי – שכולל חופשת חורף ארוכה וחופשת קיץ עוד יותר ארוכה – מפתה. שנית, אם אני יכול לכתוב באורך רוח מחקרים מעמיקים ומפתחי חשיבה, למה לי להגביל את עצמי לכתיבה לחוצה תחת דד-ליין? שלישית, גם אם אנחנו – הפרופסורים - לא מקבלים משכורת ההולמת את כישורינו, עדיין אנחנו עדיין מרוויחים יותר ממה שמשלמים בעבודות דחק במדיה (שזה, לצערי, מה שמצפה לרבים מהסטודנטים לתקשורת – לרבות המוכשרים מביניהם – עם סיום לימודיהם).
אף על פי כן, מספר הסטודנטים לתקשורת אשר שואפים להחליף אותי על הפודיום קטן. גם מי שממשיך ללמוד לתואר שני בדרך כלל רואה בלימודים מקפצה לשוק העבודה, ואינו זומם לערוק לאקדמיה. מה הופך את מקום העבודה שלנו ללא מאוד אטרקטיבי לדור הבא? מקובל לחשוב שהשאיפה לבחור בקריירה אקדמית עומדת ביחס להפוך ליכולת להתפרנס בכבוד מחוץ לאקדמיה.
לכלכלנים ואנשי מנהל עסקים, למשל, יש תמריץ נמוך לבחור בקריירה אקדמית מאחר והמשכורות שהם יכולים להרוויח בשוק העבודה מיד בתום הלימודים גבוהות באופן משמעותי ממה שירוויחו כדוקטורים אחרי שיוסיפו ללמוד ולחיות בעוני יחסי עוד מספר שנים. לכן, הרבה אנשים לומדים לתואר ראשון או שני בכלכלה ומנהל עסקים, אבל רק בודדים ממשיכים לדוקטורט. המשכורות הנמוכות יחסית בעולם התקשורת אמורות לפתות את תלמידיי ללכת בדרכי ולא בדרך הכלכלנים - אבל זה לא קורה.
נראה לי כי מה שלא מפתה את תלמידיי ללכת לאקדמיה הוא בדיוק מה שפיתה אותי בשעתו כן ללכת על זה. אני מתכוון ליכולת להשפיע על המציאות ועל המדיניות הציבורית שהיתה לנו ואיבדנו אותה. לאקדמיה בישראל יש גם היום דריסת רגל כמעט בכל רשות שלטונית, חינוכית וכלכלית– מהפרופסורים לכלכלה שמייעצים לשר האוצר איזה מסים להעלות ואיזה אגרות לבטל, דרך הפרופסורים לעבודה סוציאלית שמטביעים חותם על מדיניות הקצבאות של הביטוח הלאומי, ועד לפרופסורים לחינוך שמשרד החינוך שואל לדעתם על שינויים בתוכנית הלימודים.
רק אנחנו – המרצים לתקשורת - נותרים כרגע מחוץ לחגיגה. כשהרשות השנייה מינתה ועדה לכתוב תקנון אתי לפרסומות היא העמידה בראש הועדה מרצה לפילוסופיה (אסא כשר) ולא חוקר תקשורת. ואם הרגולטור לא תמיד נותן לנו כבוד - הזכיינים המסחריים לא סופרים אותנו ממטר.
ראיתם דוקטור לתקשורת במשרדי קשת, רשת, HOT, YES או ערוץ 10? אפילו ברשות השידור, שערוץ 1 שלה הוקם על ידי אחד מבכירי חוקרי התקשורת בעולם (אליהוא כץ), כבר לא מוצאים היום פרופסורים לתקשורת. בשנות השבעים עבדו שם אנשי אקדמיה רבים, אבל היום המסדרונות ריקים מאקדמאים. עד לשנות השמונים דעותינו דווקא שימשו אבן יסוד בקביעת המדיניות התקשורתית של הממשלה. היום הן כמעט ולא מעניינות את הפוליטיקאים; גם לא את הפקידים הבכירים; כמובן לא את הציבור הרחב.
שני הצדדים אשמים ב"אובדן האמון". מצד אחד, המדיה, שהפכה ליותר ויותר תזזיתית, אינה מותירה מקום לפרופסור שאומר דברים מבריקים אך עושה את זה לאט מידי וארוך מידי.
אבל גם לפרופסורים לתקשורת יש חלק בהיעלמותם מהדיון הציבורי. אולי בגלל שנושלו מהבמה, ואולי מתוך אמונה כנה, הדברים
שהם אומרים וכותבים נהיו יותר ויותר נגטיביים, בנאליים וצפויים. הם נגד שמיים פתוחים, והם נגד חופש הביטוי לשדר פרסומות מיניות. הם נגד ריאליטי ונגד בידור קליל. הם כמובן נגד שוק חופשי. הרטוריקה המרקסיסטית מככבת, כאילו לא ניסו את השיטה הזו מספיק שנים במזרח אירופה ונכשלו; כאילו קובה, שעדיין מתעקשת ללכת בתלם הסוציאליסטי, מוכרת בהצלחה סרטים ותוכניות טלוויזיה לכל העולם.
השאלה מדוע חוקרי תקשורת רבים ומוכשרים, שמחקריהם האקדמיים לא אחת פורצים דרך ייחודית, משמיעים בזירה הציבורית דברים כל כך דומים וכל כך לא ריאליים (איך תוכל התקשורת המסחרית לממן את עצמה אם יכריחו אותה להפיק תכנים שאין להם ביקוש?) היא נושא למאמר אחר. בינתיים, כולנו מפסידים מהיעדרו של קול אקדמי פלורליסטי מהדיון הציבורי על התקשורת בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם