עולם הפנטזיה של השב"כ
למרות שהוא שרוי בהלם בשל הטמטום שהפגין השב"כ בפרשת ענת קם, פרופ' אמיר חצרוני הצליח לכתוב טור אישי ועצבני על הנושא
ההסכם שחתם השב"כ עם אורי בלאו בניסיון הטיפשי לקבל בחזרה את המסמכים הצבאיים צילום: באדיבות דוברות השב''כ
כידוע, אני פרופסור לתקשורת ולא מומחה לביטחון לאומי. לכן, אין לי כלים מספיקים לשפוט את מידת הסיכון הגלומה במסמכים שהעבירה ענת קם לכתב הארץ אורי בלאו ושלא פורסמו עד כה. בכתבה, שבלאו פרסם ב"הארץ" בשנת 2008, בהסתמך על חלק מהמסמכים, אין – גם לדעת הצנזורה הצבאית שהתירה את פרסום הכתבה - פגיעה בביטחון המדינה.
יש בכתבה פגיעה בתדמיתה של ישראל, אבל על כך אין לנו להלין אלא על מפקדינו הבכירים שמצפצפים על פסקי דין של בג"צ, על אף שזה דווקא מגלה באופן מסורתי הבנה וסימפטיה לצרכי הביטחון.
קצת לא נעים לשמוע שמוציאים להורג חשודים בלי משפט, גם אם מדובר בחשודים בלתי סימפטיים באופן קיצוני, אבל אפילו אי הנעימות הזאת לא הפריעה לי לצחוק כאשר ראש השב"כ, יובל דיסקין, שטח אמש את מניעיו לצו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה, ושהיה בתוקף במשך חודשים ארוכים.
לדבריו, התקיים מו"מ ארוך עם אורי בלאו ועם עיתונו בדבר החזרת המסמכים לידי השב"כ, והיה חשש ממשי שפרסום הפרשה יחבל במו"מ. אולי כדי להדגיש את רצינות כוונותיו, השב"כ הציע במהלך המו"מ שבמידה ובלאו יסכים להחזיר את המסמכים, אבל יבקש בעתיד לקבל אותם שוב לצרכים עיתונאיים – תהיה נכונות מצד שלטונות הביטחון לשקול את בקשתו בחיוב ולתת לו את המסמכים לשימוש חוזר.
המסקנה הבלתי נמנעת מהמו"מ המשונה הזה הוא ששירותי
הביטחון של ישראל חיים כנראה ביקום נפרד שיש בו הכל חוץ ממכונות צילום, צורבי דיסקים, דיסק און קי, הרד דיסק נייד, מחשבי גיבוי, אתרים לגיבוי קבצים באינטרנט בתשלום, אתרים לגיבוי קבצים באינטרנט בחינם, מכשירי פקס וסורקים. אולי בגלל שהם חיים בפנטזיה קל יחסית להוציא מהם מסמכים מסווגים.
החזרה למציאות קשה אבל הכרחית. חיוני לומר שהמו"מ על החזרת המסמכים היה מיותר וחסר משמעות, מאחר ומרגע שהמסמכים יצאו מלשכת אלוף פיקוד המרכז ניתן היה לשכפלם עשרות אלפי פעמים בפורמטים דיגיטליים ואנלוגיים. אפילו עיתונאי מתחיל, שלא לדבר על שועל תחקירים כאורי בלאו, טרח מן הסתם לעשות את השכפול והגיבוי על מנת להבטיח שאפילו אם ייאלץ להחזיר את המסמכים – יישאר בידו עותק.
בכלל, הניסיון הכושל למנוע את חשיפת פרשת ענת קם – אורי בלאו ממחיש את אוזלת ידה של הצנזורה המקומית במציאות התקשורתית של שנת 2010, כאשר מספיק שבלוגר אחד, שמתגורר באינדונזיה ואינו מצדיע לרמטכ"ל הישראלי, יכתוב על הדברים בשביל שהם ייחשפו.
אין בליבי רחמים על אותם מבוקשים שחוסלו, אבל יש בי צער שקציני צה"ל בכירים פועלים בניגוד להנחיות של בית המשפט העליון שלנו, ועוד מאמינים שאם הפעולות שלהם, שפורסמו בכלי התקשורת ברחבי העולם, לא פורסמו בתקשורת המקומית - זה אומר שהם הצליחו למנוע את הפרסום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם