רשות השידור - לשדר פרסומות במקום לסגור

לא כדאי למכור את רשות השידור במחיר הפסד וגם לא כדאי לסגור אותה כדי שאוצר הארכיון שלה לא יאבד. צריך פשוט לעבור לפרסומות

אמיר חצרוני | 27/2/2010 8:38

רשות השידור פלאש 90

אילו הממשלה היתה מחזיקה בבעלותה עיתון, אין לי ספק שהברנז'ה היתה טוענת, ובצדק, שזו עיתונות מטעם שצריכה לעבור מן העולם. בפועל, עיתונות כזו אכן נעלמה מהגלובוס עם התפרקות הגוש הקומוניסטי. אבל כאשר מדובר בטלוויזיה ציבורית - שוכחים את כל הרעות החולות שיש למדיה במימון ממשלתי.

שוכחים איך הכסף מתבזבז על משכורות חודשיות של ארבעים אלף שקלים ומעלה עבור קריאה בטלפרומפטר של מבט לחדשות; שוכחים את המיליונים ששולמו עבור זכויות השידור של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל ואירועי ספורט זניחים ששום ערוץ ברודקאסט לא היה מספיק טיפש בשביל לקנות; שוכחים את אינספור איגודי העובדים, שמצליחים להפוך הפקה חסכונית לסרט אסונות עתיר תקציב; שוכחים את הרייטינג האפסי שיש היום לערוץ.

מה חיוני בשידור הציבורי? מנהיגי הקמפיין להצלת רשות השידור מונים מספר סיבות, לכאורה. סיבה ראשונה היא שבהעדר שידור ציבורי יהיו תוכניות ששידורן ייפסק כי אין להן קהל (האם באמת אנחנו חייבים לראות תוכניות שאנחנו לא רוצים לראות?).

סיבה שנייה היא שבהעדר שידור ציבורי יהיו מיעוטים שלא יקבלו ביטוי על המסך (למי שלא יודע - הזכות להופיע בטלוויזיה אינה נכללת בחוקי היסוד של מדינת ישראל). לבסוף, עולה הטענה כי אם לא יהיה שידור ציבור – נלך צעד נוסף בדרך לאמריקה (שהיא – למי ששכח – המדינה עם הטלוויזיה המצליחה ביותר בעולם).

בפועל, הסיבות לקמפיין למען רשות השידור שונות לחלוטין. ישנם בין המשתתפים בו עיתונאים ואישי ציבור, שאולי חשים נוסטלגיה למקום שבו עבדו (וחבל שפיגורות מכובדות כמו מיקי רוזנטל או נחמן שי,

שנוטלים חלק בתשדירים שרשות השידור צילמה לעצמה, לא מציינים כמה כסף הרוויחו בשעתו עבור סרטי השקשוקה ועבודות הניהול ברוממה); אנשי רוח אחרים מגוננים על רשות השידור כחלק מתפיסת עולם סוציאליסטית אשר עוינת רעיונות כמו "שוק חופשי" או "טלוויזיה לעם לפי טעמו".

אנשים אלה מזהים חופש ביטוי דווקא עם דיקטטורה של פקידי ממשלה שיודעים טוב יותר מהקהל מה ראוי לשידור; לבסוף, ישנם יוצרים, שאינם מצליחים למצוא בית לסרטיהם המייגעים, אשר מקווים כי רוממה תיתן להם מסך ביום מן הימים.

חגיגת השכר ברשות השידור .

האמת היא שלא צריך שידור ציבורי או ממשלתי, יותר משצריך שירות טלפוניה ממשלתי, טלוויזיה בכבלים ממשלתית, או עיתונות ממשלתית. גם מי שלא מתלהב מעקרון ההפרטה לא יכול להכחיש שבענף התקשורת היא הצליחה מעל ומעבר. לא נשכח איך שילמנו שישה שקלים עבור דקה אחת של שיחה לארה"ב בימי המונופול של בזק, וכמה דל היה היצע התוכניות בטלוויזיה באותן שנים שמוצגות עכשיו כתור זהב דמיוני של רוממה.

המסך של אז היה מלא במונולוגים אינסופיים של פוליטיקאים מדושני עונג בהעדר מראיין שיקשה עליהם ועמוס בבדיחות קרש של קומיקאים מגושמים בהעדר עורך שיגנוז אותם. היו רגעי חסד מועטים כמו "ניקוי ראש" או "עלי כותרת", אך הם נגנזו במהירות יחסית כדי שהממשלה לא תתרגז.

מוטי קירשנבאום (עורך ניקוי ראש) וירון לונדון (מגיש עלי כותרת) מצאו בית עכשווי בערוץ 10. גם אם המשכורות שלהם – לפחות לפי הדיווחים – מנופחות, לפחות הכסף יוצא מהכיס של מימן ולאודר ולא מהכיס שלי. לי, ולרוב רובו של הציבור הישראלי, נמאס לשלם את האגרה – והגיע הזמן שיתחשבו בדעתנו.

מנהיגי הטכנאים ברשות השידור - יעקב לוי ומשה שגב - משמאל פלאש 90

האם הגיעה העת להפריט את רשות השידור? התשובה שלילית, לא בגלל שהרעיון רע, אלא משום שבמצבו הנוכחי של ערוץ 1 - קשה לקבל עליו מחיר טוב. גם ההצעה לסגור את הרשות מטעמי ייאוש, שמועלית לדיון חצי בצחוק חצי ברצינות, איננה רעיון מבריק, כי אם רשות השידור תיסגר נאבד נכסים ציבוריים יקרי ערך כמו ציוד טכני וארכיון סרטים.

הפיתרון הנכון – לפחות עד שהרשות תעמוד על הרגליים ותוכל להימכר למרבה במחיר – הוא לשנות גישה לגבי מהות השידור הציבורי: אין סיבה להכריח אנשים לשלם עבור תוכניות שהם לא רוצים לראות. יש לבטל את האגרה, ולעבור למימון השידורים על ידי פרסומות. צעד כזה גם יקל על תקציב המדינה (רשות השידור זוללת כ-700 מיליון ₪ לשנה), וגם יכריח את קברניטי ערוץ 1 להתאים את לוח השידורים לטעם הקהל.

בתחנות הרדיו של קול ישראל השיטה הזו עובדת, ואכן הרדיו הציבורי שלנו – בניגוד לטלוויזיה – דינמי ואטרקטיבי. גם בחלק ממדינות אירופה, שבהן השידור הציבורי זוכה לרייטינג סביר, משולבות פרסומות בתוכניות. הפרסומות אינן עונש, כפי שסבורים בטעות כמה מבקרים מרקסיסטים: הן אמצעי יעיל לייצר תוכניות שיש להן ביקוש, מאחר והערוץ המשדר יודע כי אם לא יהיו צופים ולא יהיו פרסומות - גם לא יהיו לו הכנסות.