ט.ל.ח: רוצים להשתתף בניסוי?
לקוחות זה תמיד עניין מסריח, אבל לפחות במלצרות אף אחד לא מתייחס אליך כמו עכבר בניסוי שבוחן איך אפשר לתזז אותך בלי הפסקה, לדחות את ההצעות שלך עד הרגע האחרון ואז להיעלם, או סתם לגנוב לך את הקרדיט לפרסומת מוצלחת. המדור מתוסכל
"ומה עם זאת שביקשה שתוציא לה את הפלפלים, הבצל, הכוסברה, העגבניות והמלפפונים מהסלט, ושתעשה לה חצי מנה כאילו זאת פלאפליה?", המשכתי בהתלהבות. "כן, לקוחות זה תמיד מסריח. העניין הוא שבסופו של יום הם משלמים, ורוב הזמן הם משאירים טיפ בסוף ואפילו אומרים תודה", הוא קטע אותי, "בפרסום זה לא ככה".
הגענו מוקדם למשרד כי מישהו הבטיח ללקוחה שהיא תקבל תיקונים למודעה, על הבוקר. העובדה שאתמול יצאנו מהמשרד בשתיים עשרה בלילה לא באמת מזיזה למישהו.
הארט והקופי, תוך ריב בלתי פוסק עם התקציבאית ועם מנהלת הסטודיו, הצליחו בדרך לא דרך לבצע את התיקונים שנתבקשנו לעשות. אלו לא היו תיקונים חשובים. זאת הייתה סתם דרך של הלקוח, או נכון יותר - אחד מנציגיו -להראות לנו שאנחנו כאלה קטנים. כאלה לא חשובים. אני מת על זה, זה הופך ממש לקרב אגו מפגר. המשרד ממליץ איקס והלקוח לעולם יבקש משהו
יש איזו הרגשה שבאמת עושים עלינו ניסויים. אמנם הגלגל הוחלף בשולחן עגול, הנסורת בפרקט והפיפטה עם המים במספר משקאות מוגזים, אבל חוץ מאלו ההרגשה היא אותה הרגשה - עכברי מעבדה לבנבנים, מסכנים ואדומי עיניים (במקרה שלנו זה לא קשור לפיגמנטים, אלא למחסור בשעות שינה).
אנחנו אף פעם לא יודעים מאיפה יגיע הדבר הבא. אז בינתיים אנחנו סתם מתרוצצים. עוברים בין חדרים, שותים קצת, ורוב הזמן עובדים על כלום. עד שנשמע צלצול הטלפון, או הסאונד המוכר של הודעה חדשה.
ניסוי מספר 24456
שם הניסוי: פינג פונג
מטרת הניסוי: לבדוק כמה פעמים אפשר להטריף את המשרד.
בריף קצרצר, לא משהו יוצא דופן: יש להכין מודעת מבצע לנעליים. מתחילים לעבוד. התקציבאית מעבירה לטראפיק, שמעבירה לקריאייטיב, מהקריאייטיב זה עובר לסטודיו, חוזר לטראפיק והופ לתקציבאית וממנה ללקוח. עכשיו מחכים.
הטלפון המיוחל מגיע: "אני לא מבינה את הכיוון הזה, הוא לא ממש בשפה שלנו. תעשו לי כיוון חדש". צעקות, מריבות ויאללה ממשיכים. התקציבאית מעבירה לטראפיק, שמעבירה לקריאייטיב, מהקריאייטיב זה עובר לסטודיו, חוזר לטראפיק. והופ לתקציבאית וממנה ללקוח. ושוב מחכים. "אני לא יודעת, אני מעדיפה את הכיוון הראשון רק עם כמה תיקונים".
וממשיכים לרוץ: התקציבאית מעבירה לטראפיק, שמעבירה לקריאייטיב, מהקריאייטיב זה עובר לסטודיו, חוזר לטראפיק. והופ לתקציבאית וממנה ללקוח. ושוב ממתינים.
אחרי משהו כמו עשרים סבבים אנחנו חוזרים לסקיצה הראשונה ורק משנים את צבע הכותרת. אחלה.
ניסוי מספר 24457
שם הניסוי: שלושים בעשר
מטרת הניסוי: ניסוי ללא מטרה אמיתית. סתם נחמד לאתגר את משרד הפרסום. הלקוח ביקש סרטון של 30 שניות לחטיף אנרגיה חדש. מצוין.
צוות הקריאייטיב מייצר 30 שניות מדויקות, מחודדות, ועם סיכוי לא רגיל להיכנס ל"זכורות והאהובות". אנחנו מציגים את התסריט וזוכים למחיאות כפיים. כולם מרוצים. ואז מגיע הטלפון: "החלטנו ללכת על סרטון של 10 שניות". "מה פתאום, אי אפשר, זה לא הגיוני" אנחנו עונים. "אתם משרד הפרסום, תפתרו את זה", הם עונים לנו.
עכשיו, האתגר הוא לא לעשות סרט חדש אלא לדחוף שלושים שניות לעשר שניות. הלקוח לא מוכן לוותר על כלום. לא על סגיר של 5 שניות. לא על ההגדרה הארוכה של המבצע ולא על צילום 15 שניות של המוצר. לא מוכן לוותר על כלום חוץ מהעשרים שניות שלנו. יוצאים לדרך: מורידים מילות קישור, מגלחים אותיות אהו"י, ומקמפרסים את כל הקריינות. הצלחנו לקצר לעשרים שניות. הלקוח לא מרוצה. הוא היה מאוד ברור. הוא ביקש עשר שניות.
בסופו של דבר, נצליח בדרך לא דרך לקצר ולקצץ. זה ייצא גרוע. והלקוח לא יבין איך בתור משרד פרסום הוצאנו משהו כזה.
ניסוי מספר 84458
שם הניסוי: המקל והגזר (בלי הגזר)
מטרת הניסוי: לא לפרגן ולו לשנייה אחת על העבודה.
אנחנו בחדר עריכה. הקרנת לקוח. סיימנו שלושה חודשי עבודה מפרכים על סדרה של שלושה סרטונים. בכל רגע מתחילת התהליך, הלקוח רק הביע את מורת רוחו ואמר שהוא לא מרוצה.
זה התחיל ברעיון, שאותו הלקוח לא אהב, המשיך בבמאי שבחרנו, שכמה מפתיע, גם אותו הוא לא אהב. אחר כך היה לו מה להגיד על בחירת הדוגמנית, בחירת הניצבים, התלבושות, נערת המים, הסטייליסט, חברת הקייטרינג ובית הפוסט. הוא לא אהב כלום, ביקש לשנות הכל. "אתם עושים טעות. זאת תהיה נפילה. אני לא מאמין בזה", הוא חזר ואמר. אנחנו לא נשברים והולכים עם האמת שלנו. (אם אפשר לקרוא לזה אמת).
בסופו של דבר הקמפיין עלה והצליח. המכירות נסקו, כל המחקרים הראו כמה הקמפיין תרם למותג. וכמובן אז, הלקוח ייקח את כל הקרדיט לעצמו ויספר לכולם איך הוא העלה את הרעיון, איך הוא בחר את הבמאי, הדוגמנית, הניצבים, התלבושות, נערת המים, הסטייליסט, חברת הקייטרינג ובית הפוסט. כמובן שאנחנו לא נזכה לקרדיט ולא למלה טובה. מת על נערת המים.
ניסוי מספר 99432
שם הניסוי: הדקה התשעים
מטרת הניסוי: להפוך יום ללילה
זה בדרך כלל מתחיל בשיחה בין הלקוחה לתקציבאית: "שומעת, את לא מאמינה, קיבלנו במתנה מודעה בעיתון. צריך להוריד אותה עוד 4 שעות. לא תהיה בעיה נכון? תגידי שלא". "האמת, זה קצת בעייתי, אלא אם נוריד מודעה קיימת".
הלקוחה תסרב. התקציבאית תסביר באלגנטיות שזה ייקח זמן, ואולי לא נספיק, בטח שלא לייצר משהו ראוי. הלקוחה, בדרכה האלגנטית, תבהיר שאין בעיה ושהיא תדבר עם הבעלים. לבעלים היא תגיד שהיא תהיה מאוד עצובה לעזוב את המשרד אבל לא תהיה לה ברירה. בלי ברירה, אנחנו ניאלץ להניח את התיקים, לחזור לדפים ולמחשב ולייצר מודעה חדשה.
כשנסיים ונשלח את המודעה לאישור, הלקוחה לא תהיה זמינה. היא בדיוק במסיבת רווקות, או בקניות, או שסתם לא בא לה לענות. אנחנו נחכה ונחכה ונחכה. נלחיץ את כולם, נריב עם כולם ואחרי כמה שעות נגלה שהחליטו לרדת מזה. נפלא.
סוף יום. אנחנו זוחלים חסרי אנרגיות למחילות שלנו, מנסים להירגע. נותנים לגוף ולנפש לשקם עצמם. אנחנו לא רגועים. אף פעם לא רגועים. מקווים שבמעבדת הלקוח יחכו קצת עם הניסוי הבא. לפחות עד מחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
