ט.ל.ח: מסע תעמולה
מה יותר מושלם מלטוס להפקה בחו"ל ועוד ליעד אקזוטי? אין ספק, להיות פרסומאי זו העבודה הכי מדהימה בעולם
איזו התרגשות. הארט, המפיקה ואני טסים לצילומים. סופסוף זה קורה. ירקנו הרבה דם עד שהכל אושר. אחרי עשרות פגישות, פרזנטציות, סקיצות, אישורים, דחיות, ביטולים, מריבות, צעקות זה סופסוף קורה. זאת לא הטיסה הראשונה שלי מהמשרד אבל לדעתי היא תהיה האחרונה.
כמובן שהכל נעשה בלחץ, כך שהבאנו את המזוודות למשרד ומפה נצא לשדה. אין מה לעשות. בין בריף לבריף אנחנו עושים צ'ק ליסט: דרכונים יש, גם הויזה מעודכנת. יש את הקלסרים של ההפקה, יש את כל הרפרנסים. יש בלוק כתיבה (יש בכלל דבר כזה?) כדי שנוכל לכתוב קצת בחו"ל או לפחות לפתור כמה בריפים,יש מצלמה דיגיטלית (שיהיו תמונות ליח"צ או שנעלה תמונות לפייסבוק מההפקה או שסתם נצלם את החברה), כל מיני דפים שהסופרוויזרית מעבירה דרכנו ללקוח, תחתון אחד, גופייה טרמית, כובע מגניב ונעליים קלות. יש הכל.
תוך כדי צעידה במסדרונות אנשים "מאחלים" לי טיסה נעימה: "איזה מנייאקים, נוטשים אותנו פה", אומר אחד הקופירייטרים
"אתה יודע שאנחנו טסים היום", אני אומר למנכ"ל. "וואללה", הוא עונה לי, מופתע. "לכמה זמן?", הוא ממשיך. "ארבעה ימים. הצלחתם בכיף לדחוף גם צילומים לשלושה סרטים וגם צילומי סטילס, חבל שלא ניצלנו את הזמן לצלם סרט לעוד לקוח", אני יורה לעברו. "טוב, תיהנו. יש כאלה שצרכים לעבוד", הוא מסכם.
עוד ישיבה ועוד פגישה. עוד מודעות ועוד עריכות. "המונית בחוץ", זועקת המפיקה. "בואו נזוז". אני מאשר עוד כמה דברים ופוסל אחרים. "נו אתה בא? הוא עצבני", אומרת המפיקה, אוחזת את ידי ושולפת אותי מחדר הישיבות. אני לוקח את הטרולי, יוצא מהמשרד וצועד לעבר המונית.
אנחנו על איילון בדרך לשדה. כמובן שהצלחנו לתפוס את כל הפקקים האפשריים. הארט נראה מאוד נרגש. הוא מדבר בטלפון עם חברה שלו ונשמע מאוד אדיש, כאילו כל יום הוא טס לצילומים. (אז מה אם זה למזרח אירופה). המפיקה בטלפון מהרגע שנכנסנו למונית. "כן, אנחנו ממש, ממש קרובים", היא מעדכנת את חברת ההפקה. "עשר דקות ואנחנו איתכם", היא מנסה להרגיע, למרות שאנחנו רק במחלף קיבוץ גלויות.
אני במרתון טלפונים. כולה שבע וחצי, זה רק אמצע היום. אני מאוד מקווה שלא יורידו לנו חצי יום חופש. קופי אחד מתקשר אלי כדי לאשר איזה כיוון למודעה, הטראפיק לא מבינה מי יעבוד על התלי דלת בזמן שהארט לא יהיה. בשיחה אחרת אני מאשר רדיו דרך הטלפון. אני לא סגור אם הקריין גרוע או שזה רק המכשיר.
אנחנו ממשיכים בנסיעה. שלושתנו מדברים במקביל. לא שומעים כלום ולא מבינים כלום. "הנה, אנחנו פה" המפיקה מעדכנת את מי שהגיע לשדה בזמן. "מה זה פה? ממש פה". נהג המונית מנסה לעכל. הוא לא רגיל לשמוע אנשים אחרים מדברים. תוך כדי נסיעה הוא מדליק את הרדיו. בדיוק על פרסומת שלנו.
אנחנו משתתקים. בולעים בשקיקה את 30 השניות הבאות. התשדיר מסתיים. "וואלה, מה אני אגיד לכם", מפתיע אותנו נהג המונית, "יש פרסומות שאני לא מבין". אנחנו מסתכלים אחד על השני. "אני לא מת על הקריינות", אני אומר למפיקה. והיא כבר בטלפון, מדברת עם עורך הסאונד". אנחנו מתקדמים בזחילה לעבר היעד, בוחנים בדרך שלטי חולצות של משרדים אחרים. זה גרוע וזה גרוע וגם זה גרוע, אנחנו מפרגנים.
נחתנו בול בזמן בשדה. אז ביקשו שנגיע ב-19:40, אז מה. נהג המונית נרגש, הוא לא יראה אותנו יותר. אנחנו יוצאים מהמונית. הארט כבר מתארגן על עגלה. אנחנו מוציאים את התיקים בזמן שהמפיקה מתחשבנת עם מבקר הפרסומות.
"יש לי בת סוף הדרך", הוא פונה לעברנו. "אולי אפשר לארגן לה איזו פרסומת? היא ממש ילדת פרסומות", הוא לא מחכה שנייה ושולף מהארנק תמונה של האוצר. "תראה לו, הוא קובע", אני מצביע על הארט. הארט מחזיר לי פרצוף חמוץ אך משתף פעולה. אנחנו נפרדים מנהג המונית, עוברים דרך דלתות הזכוכית ונכנסים.
"איפה אתם, אנחנו מחפשים אתכם כבר שעות", אני שומע את המפיקה מתגוננת. "בואו אחרי", היא לוקחת פיקוד ואנחנו משתרכים אחריה. השדה מפוצץ. כולם טסים היום. אנחנו מפלסים את דרכנו בין עשרות משפחות לעשרות מאבטחים. אפשר כבר מפה לזהות את הקבוצה שלנו - קבוצת ההפקה. היא מוקפת בעשרות אנשים נרגשים. כנראה שהדוגמנים\שחקנים\מגישים כבר הגיעו לשדה. לפנינו.
אנחנו מתקרבים. "או, טוב שהגעתם", אומרת לי מנהלת השיווק. (עד עכשיו עבדנו על בריפים שלך) "כולם כבר פה?", אני שואל, מבקש לדעת שלא אנחנו עצרנו את ההפקה. "לא, אנחנו מחכים לצלם ולצוות שלו" היא עונה.
אני מתחיל לזהות פרצופים מוכרים. הנה הסטייליסט (מזהים ישר לפי המזוודה) והנה המאפרת ומעצב השיער. הנה עוד כמה פנים מוכרות (שהייתי שמח לא להכיר) מהצד של הלקוח. אנחנו מאוד מנומסים. אומרים שלום לכולם. מתחבקים, מתנשקים ושוב מתחבקים. קבוצה מוזרה.
אנחנו עוברים את הבידוק הביטחוני ונעמדים בתור לכרטוס. הטלפון לא מפסיק לצלצל. יש בעיה עם התשדיר הזה, והלקוחה לא אישרה את המודעה. והחבר'ה שלך עושים בעיות והכל מתפרק והכל מתפורר ומה יהיה. אני עונה לכולם. נשאר בלי מילים. יאללה שנטוס כבר ושנחזור כבר. אין לי כוח.
"זה השער וזו השעה", אומרת לי דיילת הקרקע. "זה רעיון לא טוב", אני עונה. "מה לא טוב?", שואלת אותי הבחורה המטופחת עם הצעיף. "לא, לא, אני בטלפון", אני עונה לה בהתנצלות וחוזר לאיבר הסלולארי שלי. "אני לא מאשר, תחשוב עוד", אני אומר לקופי שמשגע אותי עם רשימת רעיונות גרועים. ומנתק.
"אז זאת השעה וזה השער", אני חוזר אחרי הדיילת. "כן, כן. שתהיה לך טיסה נעימה אדוני", היא עונה. אני מתבאס שהיא פונה אלי באדוני. אני לא כזה מבוגר, למרות שאין ספק שהעבודה הזאת האיצה את תהליך ההזדקנות (יש לי כבר שיערות שיבה בזקן).
אני יוצא מהטור, חובר לארט ולמפיקה, ושלושתנו פוסעים לעבר הדיוטי פרי. ברקע אני שומע את הסטייליסט שמתבכיין על הכיסא שהוא קיבל. "אבל ביקשתי מעבר!", הוא צועק. "אני לא עולה לטיסה", הוא מודיע. אף אחד לא מרוצה. אלה רצו לשבת ביחד. זה רצה חלון וזה מעבר. ויש את אלה שלא מבינים איך לא סידרו להם את מחלקת עסקים. כמה עצבים וכמה טירוף. ועדיין לא התחלנו.
הולך להיות כיף. המשך יבוא
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם