ט.ל.ח: מסע תעמולה 3
בטמפרטורה של חורף רומני ועם קולקציה שמתאימה לקיץ ישראלי אנחנו מתחילים בצילומי הקמפיין. הולך זוועה
צלצול טלפון רומני מעיר אותי באלימות. "הי, רק רציתי לוודא שקמתם", אומרת בקול עייף המפיקה. "כן, כן, אנחנו ערים", אני משיב לה, עוצם את עיניי לשנייה ומתעורר מקץ רבע שעה לטלפון נוסף. "כולם כבר למטה, מחכים רק לכם". "כבר באים", אני מנסה לייצר קול ערני אבל היא לא קונה את זה.
תוך כדי התארגנות וניעור הארט ממיטתו (חלקנו את אותו החדר מטעמי תקציב) אני מרים טלפון למפיקה כדי לשאול מי באמת מחכה לנו למטה. עייפים ונפוחים משינה קצרצרה אנחנו יורדים ללובי. במעלית
אנחנו מגיעים ללובי. מפיקת המשרד והמפיק הרומני המקומי מתרוצצים זו אחר זה. מהלובי לאוטובוס, מהאוטובוס ללובי. כל העת סופרים אנשים. "מישהו ראה את הצלם?", היא שואלת. "ומה עם העוזרים שלו, הם התעוררו?". היא לא מחכה לתשובה, ממשיכה להתרוצץ סביב הזנב שלה (שבמקרה הזה הוא המקביל שלה מבוקרשט). אחרי אי אילו דקות כולם נמצאים. אנחנו יוצאים מהמלון ועולים לאוטובוס. בחוץ עדיין חשוך.
איזה קור.
אנחנו על האוטובוס בדרך ללוקיישן הראשון. זאת אמורה להיות טירה מהמאה השבע עשרה. משהו בסגנון הטירה של דרקולה לפחות כפי שאנחנו מכירים אותה מהסרט של קופולה. למה דרקולה? האמת היא שלא היה לנו ממש קונספט לצילומים וקולקציית הקיץ לא הביאה עימה בשורה שונה מהחברות המתחרות, אז בגלל שידענו שמצלמים ברומניה החלטנו להצטרף לטרנד הערפדים ששטף את העולם. זה הדבר הכי חם עכשיו עם כל סרטי ה"דמדומים" למיניהם. יאללה טרנסילבניה.
בזמן הנסיעה, כשהשמש מתחילה לעלות אנחנו מרכיבים את משקפי השמש, גם כדי שלא נהפוך לרסיסי אבק קטנטנים ובעיקר כדי שאם מישהו יצלם אותנו, אנחנו נראה פחות או יותר בסדר. הארט, המפיקה, מנהלת השיווק, הסטייליסט, הצלם ואני עושים איזו ישיבת סיכום קצרצרה במושב האחורי של האוטובוס. אנחנו מסכמים איך הלוק אמור להיות ואיזה דגמים נצלם בתחילת היום. הארט מראה סדרת רפראנסים שאת חלקם הוא אייר ואת חלקם הוא גזר ממגזיני אופנה. לכולם הכל ברור וכולם מסכימים על הכל. לכולם גם ברור שזה בגלל שעוד לא התעוררנו.
הגענו ללוקיישן. לצערי פספסנו את הזריחה, אז הסצנה של כל הדוגמנים שעומדים על הגבעה עם משקפי שמש ומתחילים להפוך לאבק תחכה לשקיעה. התחלה מצוינת. אנחנו יורדים מהאוטובוס אוספים את הצלם ועוזריו ויוצאים למיני סיור לוקיישן בטירה של דרקולה.
מנהלת השיווק מצליחה להסתנן לקבוצה של ואן הלסינג. אי אפשר לברוח. אנחנו עוברים בין כל החדרים והאולמות. באמת נראה אותנטי. אני שומר על ערנות שמא בלה לגוסי יקפוץ עלינו מאיזה ארון קבורה או שמנהלת השיווק תחליט פתאום שהקונספט לא נראה לה מתאים. הארט ועוזרי הצלם מצלמים את החדרים המעניינים. ואחרי קרב אגו קליל אנחנו מחליטים שהצילום הראשון יהיה על גרם המדרגות.
אני מבקש מהמפיקה שתדאג לקרוא לשני הדוגמנים\כוכבים שלנו. "הם עוד לא מוכנים", היא אומרת לי. אני מפהק. "מותק, לי לא אכפת, אבל הלקוחה יושבת לי על הראש אז או שתיקחי אותה או שתביאי אותם", אני מנסה להסביר את המלכוד בו אני נמצא. הסט כבר מוכן, עשינו טסטים לתאורה ועכשיו כולם מחכים לכוכבים.
"הם מוכנים", מודיע לנו אחד מעוזרי ההפקה של עוזרי ההפקה הרומנים. ואכן, בצעדים בטוחים, מתקרבים לסט שני הכוכבים שלנו. הם נראים קצת מוזר. היא במראה גותי\אנמי לבושה בשמלה פרחונית, והוא, עם איפור כבד לבוש בג'ינס וחולצת טי. "מי אמר לכם ללבוש את זה?", הצלם נופל על שני הכוכבים. "אנחנו לא יודעים, זה מה שאמרו לנו ללבוש", הם עונים יחדיו.
"זה גרוע!!! החלטנו שמצלמים עכשיו את הסטים השחורים", הוא צועק בחלל הטירה. "איפה המפיקה? איפה המפיק? שמישהו יזיז כבר את התחת. אני רוצה פה שני ערפדים תוך שתי דקות!", הוא פוסק.
ההפקה נכנסת להיסטריה. הכוכבים עושים את דרכם בחזרה לקרוון ההלבשה. הסטייליסט שקיבל את הבשורה המרה שהוא צריך להחליף להם את הבגדים משתולל כמו איש זאב. "אבל הסטים כבר מוכנים מראש, וחוץ מזה אין לי אף שרשרת שתתאים לגופיה השחורה!!!", הוא נוהם.
אחרי הסברים ותחנונים הוא מסכים לשינוי. בטמפרטורה של חורף רומני ועם קולקציה שמתאימה לקיץ ישראלי אנחנו מתחילים.
נכנסים לטירוף. הארט פורס את מקורות ההשראה, הצלם מהנהן, הלקוחה מעקמת פרצוף ואנחנו מתקדמים. עוברים מגרם המדרגות לאולם הנשפים, מאולם הנשפים לספריה עם הדלת הסודית. מהדלת הסודית לחדר הסודי. משם לעליית הגג. מהגג יורדים למרתף היינות ויוצאים לחצר. חוזרים לבית אל אגף המשרתים. ושוב יוצאים החוצה. הוא עליה. היא עליו. שיער אסוף. שיער פזור. רציניים. מחייכים.
הוא מוצץ לה את הדם. היא לו. הסטייליסט מתלונן ששום דבר לא מתאים. למאפר נגמרה המסקרה. הלקוחה ממש לא בטוחה בקשר לקונספט- "אולי במקום ערפדים נצלם משהו בסגנון שיקספיר מאוהב", היא אומרת לי. אני חושב שהיא צוחקת. היא לא. "תראה, זה אפל מדיי וכהה מדיי, זה לא מתאים לליין של הנקודות הורודות". "מעולה!" אני עונה לה ומסמן למפיקה שתרחיק אותה ממני.
הצלם לא מרוצה. הוא לא מצליח להוציא משהו אמיתי מזוג הכוכבים החיוור. "זה לא עובד! אני לא יכול לעבוד ככה! אני יוצא להפסקה" הוא זורק את המצלמה על אחד מעוזריו, ונעלם במעמקי הטירה. "מה קורה, למה לא מצלמים" שואלת אותי הלקוחה. "לא יודע, את רוצה שאני אצלם" אני שואל אותה. היא מביטה בי במבט שלא היה מבייש את גארי אולדמן שעשה את אותו התפקיד ב-92.
בזמן שהארט ועוזרי הצלם מנסים להעמיד את הסצנה הבאה, כשהם, מכוערים שכמותם, מתפקדים גם על תקן הדוגמנים, אני רץ בעקבות הצלם. אני מוצא אותו מעשן מאחורי פוחלץ של דוב. "יאללה, בוא נגמור עם היום המזורגג הזה", אני אומר לו. "אני כבר מגיע. תסדרו אותם בינתיים", הוא מנסה לנפנף אותי. אני מתיישב לידו. מנסים להירגע."נו, מה קורה?!?!" מפתיעה אותנו הלקוחה שצצה לה מאיזו דלת סתרים. "למה לא מצלמים?!?!" היא צווחת עלינו.
גורם ההפתעה והתאורה הדרמטית ששטפה אותה עם השקיעה, משכנעים אותנו לחזור לסט.
עוד צילום ועוד צילום. הוא בג'ינס בתוך ארון קבורה והיא בסקיני מגיפה את התריסים. הוא מנקה קורי עכביש עם קפוצ'ון ומכנסי ברמודה והיא מלטפת עטלף בגופייה לבנה עם נצנצים. הוא מצחצח ניבים ללא חולצה ועם מכנס קצר והיא משחיזה יתד עץ, לבושה בחצאית מיני וחולצה קצרצרה. הוא והיא, והיא והוא.
ועובר לו יום ועוד יום ועוד יום. ומטירה אחת לטירה אחרת. ומדוב מפוחלץ לנמייה מפוחלצת. והנה עוד קיר מעניין. ועוד סיטואציה סקסית. ואיזה סיוט. הסטייליסט תולה את עצמו עם אחת החגורות. מעצב השיער נכנס להתקלח עם מכשיר הבייבי ליס. המאפר בולע חבילת מגבונים לחים. הצלם משפד עצמו על החצובה. המפיקה נותנת למכשיר הסלולארי לעשות את שלו. הארט חותך את ורידיו עם עפרון 2b ואני? בכוחותיי האחרונים אני מצליח לחזור הביתה. עם טיפות האנרגיה הנותרות, אני מדליק טלוויזיה. נופל בדיוק על ספיישל מיוחד שעשו במהלך הצילומים. רואה את הצלם מחייך. ואת הלקוחה מחבקת את כולם. רואה את הכוכבים נוצצים ואת הסטייליסט מקפץ משמחה. רואה את כולם מאושרים. אפילו מזהה את המפיקה בלי הטלפון. הכל ערוך כ"כ נפלא וכ"כ מדויק עם מוזיקה טובה ושוטים מעניינים. מושלם.
עכשיו נראה מי יאמין לי שהיה חרא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם