ט.ל.ח: ראיון עם קרפד
מהגננת שרוצה לחזור לתחום הפרסום אחרי שבע שנים, דרך התרמילאי הצעיר שחזר מהמזרח ועד הקופי הזחוח שעשה מלא דברים, רובם לא שלו. כך נראה מרתון הראיונות שלי בחיפושיי אחר קופי חדש
אני בעיצומו של מרתון ראיונות, בחיפושיי אחר קופי חדש. לא קופי צעיר מהניילון, אלא אחד מנוסה, כזה שהוציא כבר כמה דברים. פרסמנו מודעה בזו הלשון: דרוש קופי בלי פייסט ועם ניסיון של שנתיים לפחות. חובה! אז פרסמנו. ברור לי שהכי ותיק שאפגוש יהיה מישהו שהוא מקסימום שבעה חודשים בתחום. ככה זה. זה כבר ותיק.
אני עובר על קורות החיים שקיבלתי. אף אחד מהם לא ממש מרשים אותי. כמה כבר אפשר להתרשם מהישגים שלא קשורים לתחום. כלומר, זה מאוד נחמד אם אחת המועמדות היתה מנהלת משמרת בבית קפה ומועמד אחר ניהל חוות אלפקות בדרום. זה מאוד נחמד, אבל זה לא ממש עוזר. לא לי ובטח שלא להם.
"מישהי מחכה לך כבר רבע שעה, להכניס אותה?" שואלת אותי בעצבים פקידת הקבלה. "מממ...." אני נוהם ועושה לה פרצוף. "אין לי כוח!". ראיינתי היום כבר 12 איש. לא פשוט בכלל.
אני נשען לאחור על הכיסא, מניח
אין ברירה, צריך להמשיך. אני קם מהכיסא, גורר עצמי לכיוון הדלת, פותח צוהר קטן ומביט בשלושה אנשים מוזרים, שני גברים ובחורה, שיושבים על הספה, אוחזים בתיקי עבודות שחורים ומחכים בקוצר רוח לעבור את הסיוט הזה. גם אני. אני יוצא ופונה לשלישיית מה קשור: "הי חבר'ה, אני מצטער על העיכוב. חמש דקות ונתחיל". הם בוהים בי. "זה תמיד ככה?", שואל המתחכם וכבר זוכה לכוכבית שחורה. "לא", אני עונה, "נפלתם על יום לחוץ".
בחורה קצת מוזרה נכנסת לחדר. לוקח לה חמש דקות להתיישב. "אהלן, ספרי לי על עצמך", אני פותח בנימוס. "סיימתי קורס קופי לפני שבע שנים אבל רק עכשיו החלטתי לנסות". "מה קרה?", אני שואל.
"לא יודעת, פתאום בא לי". "או.קי. (את קצת מפחידה אותי) את מכירה את המשרד שלנו?". "כן בטח!", היא עונה בנחרצות, "אני זוכרת את הפרסומת שעשיתם עם המעיל", היא מוכיחה בקיאות. "כן, אחלה פרסומת", אני משיב, "אבל לא שלנו." היא נבוכה. "לא נורא", אני מנסה להרים את המורל בידיעה שהגענו לשפל.
אני מספר לה קצת על המשרד ועל החיים הממש לא פשוטים בעולם הפרסום, משתדל לא להשלות, שתבין שהעבודה לא קלה. השעות, הלחץ, והעצבים. היא לא ממש מתרגשת. "הייתי גננת" היא מפתיעה. "זה קטן עלי. גם הצעקות והבכי". היא מציגה לי תיק עבודות צנוע ולא כ"כ מעודכן - תסריט חביב, תשדיר רדיו נטול פואנטה וכמה מודעות שעוצבו ב"צייר". "נחמד", אני אומר לה. "הייתי רוצה לתת לך קופי טסט. יש בו כמה משימות. קחי לך ארבעה ימים, תשלחי לי ונראה". "טוב, תודה", היא אומרת ויוצאת מהחדר.
שנינו מבינים שכבר לא נתראה.
אחריה נכנס המתחכם.
אותו תסריט.
"אהלן", אני אומר לו בחיוך. "אבא שלי אומר אהלן", הוא עונה. אין ספק שהזדקנתי וגם אין ספק שאני כבר לא סובל אותו. הוא צונח על הספה עם ביטחון עצמי ששמור לאנשים שכבר עשרים שנה בתחום הזה (ויש בערך עשרים כאלה). "אחלה חדר יש לך", הוא מנסה לקנות נקודות זכות. "שלך..." אני אומר לו ומחייך.
"אני מבין שעבדת במשרד אחר". "כן, משרד דפוק" הוא עונה בזחיחות. "אני לא בטוח שאני יכול להציע לך משהו אחר", אני משיב והוא מפיק סוג של חיוך. "בוא נדבר על משכורת", הוא שולף. "בוא ונראה מה אתה שווה", אני יורה בחזרה.
הוא מוציא מהתיק דיסק און קי בצורת טמפון, ומגיש לי. "הכל פה", הוא ממשיך. "עשיתי את זה ועשיתי גם את זה, עשיתי מלא דברים", הוא אומר לי תוך כדי שאני נלחם במחשב, מנסה להעלות את קבצי המלך החדשים. "נשמע טוב", אני אומר וחושב איך אני משסה בו עשרות בריפים של דיוור ישיר.
הקבצים נפתחים. מקבץ עבודות מרשים נגלה לפני. מודעה שזכתה בדג הזהב, שלט חוצות שהיה פיינליסט בקקטוס הזהב וסרט שזכה בחמוס הכסף או באיזו תחרות קיקיונית ברומניה. "סחתיין", אני אומר לו. "כן, לא רע", הוא עונה, מרוצה.
"אתה יודע שבבוקר ראיינתי מישהו שהציג לי את אותן עבודות?", אני אומר לו, תוך כדי כניסה לדמות של חוקר שטאזי. "וואלה", עונה לי הבחור, וזז בחוסר נוחות על הספה. "אז מה, אלו באמת עבודות שלך?", אני ממשיך. "אתה יודע, עובדים כמה אנשים על כל פרויקט". "אז אתה בעניין של עבודת צוות?" "כן. לגמרי". "מצוין". יש לי עוד כמה ראיונות ואני חוזר אליך עם תשובה שלילית.
כבר מאוחר ועוד לא אכלתי. טוב, ראיון אחרון ודי. "אפשר להיכנס?", שואל אותי ילדון צעיר, וכבר אני מוכן לקבל אותו. אולי בגלל הרעב, אולי בגלל התסכול מהמועמדים המצ'וקמקים ואולי כי הוא מנומס.
"יום קשה?", הוא שואל. "יום רגיל", אני עונה. "אז בוא נעשה את זה זריז", הוא מדרבן אותי. "אני איתך. שוט". "אז ככה, סיימתי קורס קופי, נסעתי למזרח ועכשיו חזרתי". הוא מציג בפניי תרגילים מקורס הקופי ומציג אותם בהתלהבות של מישהו שעוד לא נכנס לתחום.
אני מתלהב, אבל נשאר אדיש. "נחמד מאוד", אני אומר. "יש מספר מועמדים, אני אראה אותם ואחזור אליך". "בכיף", הוא עונה לי, נותן לי כיף ויוצא מחויך מהחדר.
התקבלת, אני ממלמל לעצמי. והוא כבר בחוץ, לא מבין למה הוא נכנס.
נא להמתין לטעינת התגובות
