מה אני עוד עושה פה?
לפני 14 שעות נכנסתי בביטחון רב למשרד, כמו סצנה מעוד סרטון פרסומת גרוע. כל התסריטים שכתבתי חולפים לנגד עיניי. זהו, זה נגמר. בעוד דקה אני אכנס לבוס, אזרוק איזו הערה מטומטמת ואודיע שאני עוזב. nrg מציג: ט.ל.ח. - המדור החדש של זאביק טרנר
היום אני מתפטר. די, זה בלתי נסבל, זה לא אנושי. תמיד אמרנו שהחיים במשרד פרסום משולים לחיי כלב. שנה אחת היא בעצם שבע שנים. שבע שנים רזות. רזות מאוד (חוץ מהפיצות באחת עשרה בלילה).
בשמחה הייתי מתחלף עם כל כלב. גם עם המעופשים האלה שנזרקו באשדוד ושמחפשים את הדרך לרעננה. נראה אותם במקומי.
האמת, אנחנו די דומים, הכלב ואני: לשנינו יש קולר, שלו עשוי מבד, שלי מורכב מסיבי משכורת. שנינו נאבקים כל היום, עד זוב דם, הוא בפשפשים וקרציות ואני בתקציבאות ובלקוחות. שנינו נובחים מדי פעם, וזה לא באמת עוזר. ושנינו מחכים לליטוף, ולטיפת יחס מהבעלים.
א ר צ ה.
לפני 14 שעות נכנסתי בביטחון רב למשרד, כמו סצנה מעוד סרטון פרסומת גרוע. צעדתי בהילוך איטי (300 פריימים בשנייה), חולף על פני פרח תקציבאות (סיימתי ללמוד תקשורת ולא ידעתי לאן ללכת אז החלטתי להיות תקציבאית), קופי צולע (אין מצב שאני לומד, ובטח שלא תקשורת, אז אני אהיה קופי, ובינינו, אולי יום אחד אהיה בעלים של משרד) ואיש אינטראקטיב (אני חייב שישימו לב אלי, חייב להגניב, למצוא איזו אפליקציה, אולי איזה יישום שמפליצים על המסך ודרך חיישנים, המחשב מזהה מה אכלתי).
קורץ לראשונה, מחליק כיפים עם השני ומתעלם מהשלישי. הם בוהים בי בהערצה (או סתם מנסים לפענח למה העיניים שלי אדומות. אלרגיה לאבק, אני נשבע) אני נראה טוב, אני מרגיש טוב, מי יכול עלי.
פותח באסרטיביות את דלת חדרי/משרדי/ביתי הראשון, זורק במקצועיות את מפתחות הרכב שקיבלתי על השולחן, ואחריו את הסלולארי, חברי היקר.
אני צונח על הספה, חלקיקי אבק מתרוממים להם, בריפים מרחפים במחול מטורף ונוחתים אחר כבוד על רצפת הפרקט.
המוזיקה מפסיקה.
אני סוקר את החדר, כל התסריטים שכתבתי חולפים לנגד עיניי, זהו, זה נגמר. אני אכנס עוד דקה לבוס, נזרוק איזו הערה מטומטמת ונודיע שאנחנו עוזבים, אני והשדים שלי.
"הוא בחדר?", אני שואל את הפקידה. דממה. שכחתי לגמרי, אסור להפריע לה כשהיא קוראת בעיון את רייטינג. ההפרעה הזאת עלולה לעלות לי בהרבה פרצופים. יש גם מצב שאני לא אקבל יותר עיתונים. אחרי זה לך תנהל שיחה על החתונה של קיציס ומורנו. שלא נדע.
"הוא לא מגיע", היא עונה וזורקת לי חצי חיוך, או שזו סתם עווית לא מוצלחת.
אני נזכר שהוא בפגישה עם הנציג האזורי של הקבוצה לה אנו שייכים, מקשקש לו שבישראל הקו שלהם לא עובד, שפה זה אחרת. מאוד שונה מהקו שמתאים בניו יורק, ברומניה ובאיים הקנרים. אנחנו שונים.
זעקת שמי קוטעת את הזיכרון.
כולם כבר בחדר ישיבות. מחר יש פרזנטציה ללקוח חדש. וואו, כמה אנשים, נראה כאילו יש יותר אנשים בחדר הישיבות מאשר במשרד כולו. כולם עבדו כל הלילה
סמנכ"ל הלקוחות מנסה לעשות קצת סדר, הסופרוויזרית מהנהנת בהסכמה. התקציבאית מסכימה עם הסופרוויזרית ורושמת משהו, או שאולי היא סתם מציירת איזה חתול. הקרייאטיב, שזה אנחנו, חוזרים ומציגים את הרעיונות או נכון יותר את ההתחלות של חשיבה שעלולה להסתיים ברעיון. והאסטרטגיה, הם בעולם שלהם, מביאים תובנות מדהימות שלא קשורות לכלום. אחרי חצי שעה של צעקות כולם יוצאים מהחדר. ממשיכים לחשוב.
אני ממשיך במסע המטורף בין עוד פנימית לעוד פנימית. אין לי אוויר.
קופי צעיר מגיע להראות לי כיוון לרדיו לחברת ביטוח, או בית השקעות, או סתם לקולקציה חדשה של משקאות. אני מחזיר אותו לחדר בתירוץ של עודף במשחקי מילים. "זה לא עובד", אני אומר לו. והוא מנסה בכוח לשכנע. אני כמעט נכנע. "זה לא רע" אני מנסה לעודד אותו, אבל זה לא שפיץ, לא מדויק, לא בינגו. אין לנו פיצוח. הוא מסתובב, ראשו שמוט, נעלם בתוך עדר תקציבאיות.
הן מתקרבות אלי, ארבע במספר. מטופחות, מסודרות, ורווקות. "יש כבר רעיון למחר?", "ומה עם השלט, מתי אפשר לראות כבר סקיצה?", "אל תשכח, יש עריכות בשמונה", ו"כמה זמן החבר'ה שלך צריכים לכובש מדף?!". אני מחייך ומתעלם. בורח לסיגריה.
על המרפסת בחוץ אני פוגש עוד חצי תריסר בורחים.
תקציבאית בוכייה, שזה עתה חטפה מטח צעקות מהלקוחה, מנסה להתעודד על ידי תקציבאית הריונית שאומרת לה שזה לא כזה נורא ושהכל יסתדר. שני ארטים שמבקרים קטלוג של חברה מתחרה וברור להם איך הם היו עושים את זה טוב יותר.
אשת מדיה שצורחת על מערכת עיתון, פלנרית שמנסה לפצח מה היתרון המוצרי של חולצה ושני אנשי אינטראקטיב מחויכים ומאושרים. (אני לא סופר אותם, פשוט כי אני לא מבין על מה הם מדברים, אבל ברור לי שיום אחד הם עוד ישתלטו על העולם. לפחות על עולם הפרסום).
כולם מעשנים בצרורות, מעלים עשן שחור. לא מצליחים להבין איך המקצוע הכי מדהים בעולם הוא גם המקצוע הכי נוראי שיש.
אני עוד פה.
חזרתי מחדר עריכה. יצא לא רע.
כמובן שאם היה לנו זמן לעוד משמרת זה היה יוצא מדהים. אולי אפילו הינו זוכה בפרס.
אני מצטרף לחבר'ה, הם עוד לא הגיעו לכלום. שאריות של פיצה ופסטה נפולה מלמדים על לילה קשה. "או.קי, מה יש לנו?", אני שואל, בצפייה לתשובה שלא תגיע. הם לא צריכים להגיד דבר, המבט אומר הכל. הם באמת לא עונים.
"בואו נפתור את הבריף המזדיין הזה", אני צועק בכוחותיי האחרונים, בידיעה שמחר יגיע יום חדש, יום גדול.
מחר אני מתפטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
