כמה טוב שהחזרנו את סיני
עשרות מכוניות, אוהלים דחוסים וערמות זבל. לא חשבתי פעמים ולא נשארתי באילת. הגעתי אל החופים שיד אדם טרם הספיקה להרוס
בביקורי האחרון בסיני, חלפתי בדרך למסוף הגבול בטאבה בחופיה הדרומיים של אילת. המראה היה מצער מכדי להישאר. עשרות מכוניות, שגלגליהן המזוהמים כמעט ונוגעים במים, מאות אוהלים דחוסים על קו החוף וערמות הזבל והטינופת על החול נראו למרחוק. חרף מאמציה של עיריית אילת, יש דברים שאינם תלויים בה.
הישראלי המצוי משאיר אחריו לכלוך, ואין מתחביביו והרגליו לפנות אותו. חופיה הדרומיים של אילת ניצלו (בינתיים לפחות) אמנם מבנייה של בתי מלון על קו המים, אבל הופכים בעונות השיא של השנה למתבל הומה של דחיסות, רעש ובעיקר זיהום סביבתי.
ברגע שחוצים את הגבול, הפלא מתרחש. הטבע מכה בך במלוא כוחו. הנוף הגיאוגראפי, שאינו שונה מבחינה זו מזה של אילת, נראה באפן תמוה אחר לגמרי ובולט מיד בפרא ובשקט הסוער שלו. החופים התכולים והבתוליים מעניקים תחושה מיידית של מקום רחוק מאוד, למרות שזה עתה חצינו את גבולות ישראל.
החופשה האולטימטיבית בסיני היא כמובן בקרב המארחים הבדואיים, שעיקרה לינה בסוכות במבוק המכונות 'חושות', קרוב לטבע ולאדמה, החשמל מינימאלי והתחבורה העיקרית בקו החוף היא גמלים וכפרות רגליים. הנופש בסיני הוא חופש אמיתי, כזה שכאשר מתחברים אליו, הוא הופך
יש בסיני כמובן גם בתי מלון ואף כאלו נטושים או שבנייתם טרם נשלמה, אבל משום מה נדמה לי כי מדובר פה בעיקר בתרבות של תיירות ופנאי. אין לי ספק קלוש, כי במידה ורצועת החוף של סיני הייתה נותרת בידינו, זה היה רק עניין של זמן עד שהמקום היה מתמלא בשורה ארוכה של בתי מלון הומים ורועשים, עם מגלשות מים ומגרשי חניה או לחילופין היה הופך לפארק מנגלים, אוהלים צפופים והרבה פסולת ועשן מכוניות. הפלישה הישראלית כתמיד, לא הייתה מאחרת לבוא. וזאת עוד לפני שהזכרנו במילה את הנעשה מתחת למים בנושא האלמוגים והדגה באילת ובסיני.
העוצמה שבמקום נפלא וקסום כמו חצי האי סיני מעוררת מיד את המשאלה: "כמה טוב ואף פשוט וקל יותר היה אם כל היופי הזה היה שלנו", מנגד, כאשר אני חושבת לרגע מה היה קורה לפנינת הטבע הייחודית הזו, אם גורלה היה נשאר בידינו שלנו, אני כבר מעדיפה לנדוד חזרה לאפשרות הראשונה, שמשמעותה וויתור.
אז כנראה שגם בפעם הבאה שארצה להגיע לסיני אצטרך להדיר שינה מעיניהם של דואגיי, להחתים את הדרכון ולהפקיד בידי המצרים מאות שקלים שאין אולי לדעת בוודאות לאן פניהם, אבל זה בכל זאת שווה את זה. הידיעה הברורה הזו, שבידינו אנו היינו פוגעים ומחבלים ביופיו וקסמו של המקום, כפי שכבר עשינו בעבר ועושים בהווה, היא המסקנה העצובה ביותר מכל הסיפור האקולוגי הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
