הנייטרליות התקשורתית במחאת שליט
הדיון סביב התפרצות יואל שליט לטקס הדלקת המשואות נסוב סביב לגיטימיות המחאה ולא רעיונות פוליטים. תגובה לקלמן ליבסקינד
הרשו לי להתווכח עם שתי טענותיו של ליבסקינד: בפוסט שפרסם מבסס ליבסקינד את טענתו על "מאמרים שפורסמו בעקבות המחאה". לעניין זה יש לדייק. בעיתונים רבים פורסמו מאמרי דעה שאינם פרי עתם של עיתונאים, אלא של אנשי ציבור מתחומים שונים, ובין היתר פורסמו לא מעט מאמרים אשר הביעו התנגדות לאופי המחאה ולשריטת הממלכתיות.
בנוסף, מאמרו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין כנגד המעשה, פורסם בעמודים הראשונים של העיתונים הגדולים, ועיתונים כגון "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" הציגו ביום שלאחר מכן דעות של עיתונאים בעד ונגד התפרצותו של האח המתוסכל אל טקס הדלקת המשואות.
אם כבר, נסוב הדיון בתקשורת על לגיטימיות המחאה בנסיבות שנעשתה (כאמור התפרצות לטקס ממלכתי חגיגי) ואין ולא היה כאן כל צד פרסונלי או פוליטי, כלפי פוליטיקאי כזה או אחר.
מזווית אחרת, יומיים לאחר האירוע התראיין סמנכ"ל התפעול וההפקה של חדשות עשר, אמנון ברקאי לתוכנית "עושים צהריים" עם יעל דן בגלי צה"ל והביע כעס על מטה שליט. ברקאי אמר בשידור כי בכוונת חדשות עשר לבוא בדברים עם מטה המאבק ועם נציגיה של משפחת שליט על החלטתם לשתף בידיעה המוקדמת על המחאה רק כלי תקשורת אחד (חדשות ערוץ 2). האם גם זה נחשב לחיבוק תקשורתי בעיני מר ליבסקינד?
זה המקום לקוות כי התקשורת כולה ובפרט חדשות עשר, לא יפנו "להתחשבנויות" מיותרות עם המשפחה הכואבת, אשר ברור כי חשיפת האירוע המתוכנן בפני כלל המדיה הייתה מביאה באופן טבעי לסיכולו, ותמשיך לסקר את המאבק באופן מקצועי
במאמרו טוען ליבסקינד לצביעותה של התקשורת בסיקורה הפגנות ופורס שורה של דוגמאות, אשר לטענתו לא זכו "לחיבוק" ולסיקור אוהד. לצערי, גם כאן טועה מר קלמן וחוזר ומטעה.
מעבר לעובדה כי לא ניתן להשוות את הלגיטימיות של מחאת חיילים במדים למחאה של אזרח פרטי - דווקא מחאתם של לוחמי שמשון סוקרה באדיקות בכל כלי התקשורת ובעמודי הפובליציסטיקה וכך גם ההפגנות שקדמו למהלך ההתנתקות ואלו אשר ליוו אותה. במהלך ההתנתקות ניתנה במה תקשורתית הולמת לכל סוגי הדעות ואמפתיה רבה (יש אשר סברו כי אף רבה מדי) הופגנה כלפי המוחים והמפונים מביתם ואדמתם מעל דפי העיתונים ובתוכניות האקטואליה.
אל נא תיתמם קלמן היקר. ראשית קיים הבדל בין מחאה להפגנה ושנית התקשורת בת זמננו אינה "חובבת הפגנות" מיוחדת, התקשורת אוהבת סיפורים טובים, אנושיים ומרגשים. וזה הוא המקרה שלפנינו.
הסיפור של גלעד שליט אינו דומה לשום מקרה שציינת ברשימתך והטרגדיה הנמשכת הזו זוכה לקונצנזוס רחב בציבוריות הישראלית. גם בעיתון בו אתה עובד, בחרו בשעתו לפרוס חסותו על הצעידה שארגנה משפחת שליט כצעד מחאה והתמיכה במאבק המשפחה חוצה מגזרים רבים בחברה.
בסקר שנעשה ופורסם לאחר אקט המחאה בטקס, עלה כי למעלה מ60 אחוזים מהציבור תומכים בצעד שעשה יואל שליט, אשר העז לפרום מעט את צמת הממלכתיות הבוהקת.
התקשורת, בין יתר תפקידיה, מביאה ומביעה הלכי רוח בציבור וכך עשתה גם בעניין הרגיש הזה.
מעבר לכך שלא ברור מהיכן אתה שואב את טענת "החיבוק התקשורתי", כל ניסיון לקשור שוב את התקשורת כעושה יד אחת כנגד ביבי נתניהו הוא פופוליסטי, נדוש ומשעמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם