"האם הייתם נותנים רישיון למי ש-40 שנים נכשל במבחן המעשי?"
ד"ר אמיר חצרוני זועם על מאמר התגובה של רותם אברוצקי מערוץ 1. הוא מונה את הכשלים הבולטים של רשות השידור וגם משווה בין הכישלון הקולוסאלי של ערוץ 10 שגרם נזק למשקיעים ובין הערוץ הראשון שאת כל בזבוזי הכספים שלו סופג משלם הארנונה הישראלי
למי שמטיל ספק מדוע מוטלת עלינו החובה לממן ערוץ נטול צופים משיב מר אברוצקי במילות הקסם, "חזון השידור הציבורי". בואו ונציץ יחד בחזון: בסוף השבוע הוא כולל בפריים טיים שידורים חוזרים של פסטיבל העוד ושירי נחום היימן בהנחיית אבשלום קור. בשאר ימות השבוע הוא מציע שידור יומי של לא פחות משני פרקים ברצף של הטלנובלה "מקלט לחמישה", שירים מהארכיון, כדורגל מקומי כושל, דברי חכמים מייגעים עם כיפה ("הבית היהודי") ובלי כיפה ("שווה מחשבה"), וגם פרקים של CSI ו"חוק וסדר". שתי האחרונות הן בהחלט סדרות מתח אמריקאיות ראויות בסוגן (גם אם לא מקוריות במיוחד), אבל האם הן מצדיקות להחזיק ערוץ שההוצאות שלו במשך שנה בודדת מתקרבות לסך כל ההפסדים שצבר ערוץ 10 מאז שנת 2002?
ההבדל בין ההפסדים של ערוץ 10 לאלה של ערוץ 1 הוא בכיס הסופג: ערוץ 10 הוא צעצוע יקר ולא מצליח של מימן, לאודר ומילצ'ן. ערוץ 1 הוא דינוזאור שאוכל על חשבוננו. דוח הממונה על השכר במשרד האוצר מציג לראווה לא פחות מ-172 שיאני שכר, שמשכורתם החודשית עולה על כ-32,000 ₪, שמקום עבודתם הוא רשות השידור. לשם השוואה - המספר הזה כמעט כפול מאשר בנק ישראל, אשר מושמץ תדיר בשל המשכורות הגבוהות של עובדיו.
ולמרות זאת, מכנה רותם אברוצקי, שכמובן מתפרנס מרשות השידור, דווקא אותי – שמעולם לא קיבלתי גרוש מערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, הכבלים או הלוויין, ושמחויבותי היחידה כחוקר תקשורת ואיש אקדמיה היא לאמת המדעית - איש נלוז; כל זאת מכיוון שהעזתי לתהות מדוע מוטל על הציבור להמשיך ולממן את משכורתו של אברוצקי וחבריו והאם ראוי לתת להם אור ירוק להמשיך ולהפיק תוכניות שנראות כאילו צולמו באמצע המאה הקודמת אבל התקציב שזללו מתאים להפקת יוקרה מהמאה הבאה. יחד עם זאת, אין בכוונתי להיכנס לכיסו של אברוצקי או לכיסם של עובדי רשות השידור האחרים. חשוב לי יותר להזים את הטענות הקלושות שהעלה באשר לנחיצותו של ערוץ 1.
לדבריו של אברוצקי, העובדה שרבות ממדינות אירופה העשירות טרם הפריטו את תחנות הטלוויזיה הממשלתיות מהווה הוכחה שהשידור הציבורי נחוץ. במלים אחרות - סקנדינביה עשירה,
ועדיין, התחנות האירופאיות הציבוריות, שאברוצקי מעריץ ומציע שניקח מהן דוגמא, לפחות הבינו כי אי אפשר לדרוש מהציבור הרחב לעמוד בנטל המימון של טלוויזיה מיושנת, ולכן הוסיפו פרסומות למימון השידורים, ושינו מקצה לקצה את אופי התוכניות. אפילו ה-BBC הבריטי, ספינת הדגל של השידור הציבורי, מתמקד היום בתוכניות צרכנות ו-lifestyle כמו "מה לא ללבוש".
אם במקום למלא את הפריים טיים בתוכניות דברת שעבר זמנן, ערוץ 1 היה משדר תוכניות צרכנות קלילות ומועילות, אולי היינו צופים קצת יותר וזועמים קצת פחות על תשלום האגרה. היינו גם שמחים יותר אילו ערוץ 1 היה משפר את תזרים המזומנים על ידי מכירת תוכניותיו לחו"ל, כמו שעושה בהצלחה ה-BBC.
אבל למה להיתפס לרשת גדולה ודוברת אנגלית, כאשר אפילו רשות השידור הפולנית (TVP) הצליחה לשווק לפני שנה סרט שהפיקה ("קאטין") ללא פחות מחמישים מדינות ומכרה סידרה בשם "עץ הקסם" לאולפני וולט דיסני?
כן – מר אברוצקי היקר - זה מתחיל ונגמר בכסף וברייטינג, כי במציאות רב ערוצית תחנת טלוויזיה נטולת צופים - על אחת כמה וכמה תחנה ממשלתית שהחופש שלה מוגבל מטבעו - איננה שירות חיוני, שמותר לממנו בכספי ציבור. במקום לרטון על חוקרי תקשורת שאינם מכירים בגדולתו של ערוץ 1, טוב תעשה רשות השידור, אם נותרה בה טיפה של הגינות ציבורית, אם תחפש דרכים לממן את שידוריה שלא על חשבוננו.
נא להמתין לטעינת התגובות
