אל תערבבו לי
איך אפשר ללמוד כשהראש והלב מתפקעים מרגשות ויצרים? מי שחושב שאפשר לשבת בכיתה מעורבת ולהתפנות ללימודים לא מבין את נפש הנער העברי. רבקה-יפה מודה שכשדורון היה בסביבה, היא לא הצליחה להתרכז בתפילה
בכתה ד' למדתי בבית ספר ממלכתי דתי ברמת-אביב והייתי לגמרי מרוכזת בדורון. מתחילת השנה עד סופה, בכל השיעורים, כולל בתפילה. האנרגיות שרחשו בכתה שלי סביב מי אוהב את מי סחררו את ראשנו והסתירו את הלוח. חנה אהבה את שמוליק וירון את יעלה. ללא ספק חומר קסום ונפלא לשירים וסרטים, אבל איזה בזבוז אדיר של פוטנציאל עוכר שלווה שמקדים את זמנו, ועובד על ריק. ככל שהשתדלנו להתרכז בשיעורים ובמשחקים, לעולם חשנו בדריכות ההיא שגזלה את תשומת לבנו מהמורה, והאיצה את פעימות הלב.
לימים, עברתי לבית-ספר בית-יעקב. שם, בכתה שכולה על טהרת הבנות, נשמתי ילדוּת נקייה מקופידון משגר החצים. כשסביבי רק בנות, ולבי שקט, התמודדתי עם יצירת קשרים חברתיים בגובה העיניים, והתפניתי להקשיב לעצמי ולעולם. אוירה בכתה של בנות, היפר אקטיביות ככל שתהיינה, משוללת את אותו מתח פנימי שיוצר מפגש בין המינים. מי שחושב שמתרגלים לכך כשלומדים יחד מהגיל הרך, טועה. גם אנחנו המבוגרים רגילים לעבוד ולשהות בחברת בני המין השני, האם נרגענו? האם איננו מתפתים ומתפתלים ועסוקים בכיבוי מדורות? גם ילדים כך, ברמתם ובסגנונם.
לא, אינני חוששת פן חוסר ההרגל יזרע מבוכה וחרדה מפני בני המין השני. בתוך עמי אני יושבת, וסביבי משפחות דתיות וחרדיות שילדיהם לומדים בבתי ספר נפרדים, וביניהם זרימה טבעית של חיים משותפים. משפחה, שכנים, רחוב, מפגשים בשמחות ואירועים. אמנם יש מקרים חריגים של בישנות מוגזמת מעצורים ורתיעה אבל אלו אינם מעידים על הכלל. ניתן למצוא רבים שסובלים מכך גם בחברה המתירנית ביותר, ותשאלו את ורדה רזיאל ז'קונט.
כל כך יפות שבא לבכות
בספרו "אחותי כלה" מתאר אמנון שמוש את ימיו הראשונים בארץ כנער עולה מסוריה, שם למד בתלמוד-תורה יהודי, וכאן עמד להתחיל את לימודיו בבית-ספר ביאליק. "סיפרו לי שתהיינה בבית-הספר בנות. זה נשמע מוזר ומעניין. אבל לא תיארתי לעצמי שתהיינה רבות כל כך ויפות כל כך. וחופשיות כל כך. ימים לא מעטים חשבתי, שהמבוגרים הללו בארץ אינם יודעים את נפש הנער, אם הם חושבים שאפשר לשבת בכתה מעורבת, ולהתפנות גם ללימודים". חיוך עלה בי למקרא גילוי-הלב הפשוט והכל-כך מובן מאליו.
איני טועה לחשוב שרק הלימודים יוצאים נשכרים מכתות נפרדות. אדרבא, את הרושם העז ביותר השאירו בזכרוני ההפסקות. בחצר השוקקת בנים ובנות, קפיצה בחבל אף פעם לא הייתה רק משחק, אלא לעולם גם הצגה לבנים, שקיווינו שהם צופים מהצד. עודנו ילדות קטנות בנות שמונה, וכבר התלחשנו בינינו, "תראי איך
זהבה רוצה שרוני יסתכל שהיא קופצת, ואיך היא כל הזמן בודקת אם הוא רואה". רוני מצדו כדרר כדור והתאווה בלבו לזהבה. לעומת זאת, במשחק מחניים בבית-יעקב השתוללנו, שרנו, צחקנו והתלכלכנו, כשאנחנו חופשיות מהעמדת פנים, משוחררות מהתאווה לשאת חן, רוות שמחת חיים נקיה מהתחנחנות ועמידה על המשמר.
בינינו, גם היום, בשיחת נשים קרובה על כוס קפה אנחנו צוחקות בחופשיות, מתפרקות, מתוודות, מסירות מסיכות באופן שאיננו מרשות לעצמנו כשהבעלים בסביבה, שאז אנחנו זהירות יותר, מודעות למטעני-צד וד"ל.
ברור לי שלהפרדה הזו יש השלכות גם על ייחוד ג'נדרי בתחומי לימוד ועל הפחתה באלימות בין בנים לבנות, אבל הכי חשוב בעיני זה להעניק לילדים שלנו ילדוּת, שבה יוכלו להשקיע את אנרגיות הנעורים שלהם בנושאים ובמקומות הראויים לבני גילם. עוד נכונו להם ימים אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
