עקב מתקפת חרדה על ישראל

המלחמה האחרונה הצליחה לחדור את שריון השאננות, ולהטיל ספק בתחושת הביטחון הקיומי שלנו. רבקה-יפה מקבצת את הצאצאים ונושאת עיניים לשמיים לחפש את הנשר ש"על גוזליו ירחף"

רבקה-יפה | 20/9/2006 13:00

הם מדברים על המלחמה האחרונה במונחים של ניצחון ותבוסה, צבא וכלכלה, מפרטים כישלונות ומטיחים האשמות, ואני חושבת על התוצאות ששום ועדה לא תחקור. החרדה הקיומית שצפה ותפסה מקום בקידמת הלב, חוסר האמון באושיות המדינה, הספק שמחר תזרח עלינו שמש. אלו דברים שאין להם שיעור ואין להם צורה, אבל הם הדרייב שמניע אותנו לקום בבוקר, לגדל ילדים, לשיר, לחייך ולהאמין שנשרוד במקום הזה.

לפני שבוע נאספה משפחתי לשבת משותפת. הסיבה הרשמית הייתה לחגוג את סיום המלחמה והשיבה הביתה ממילואים, אבל סביב השולחן רחשה בי הידיעה שעכשיו הם פה, אבל הכול זמני, שזו רק הפוגה. הרגשתי את הצורך הקמאי להכניסם תחת כנפי, לגונן עליהם מפני הצו 8 הבא שממתין מעבר לדלת, להגן עליהם מפני מה שעוד ללא ספק מצפה להם, לנו.

לא רק טילים חדרו למרחב האווירי של ישראל בחודשים האחרונים, אלא גם מילים מאיימות, כמו איראן ואיום גרעיני. הן עפו באוויר, חדרו, ניפצו וכתשו בורות בתודעה הישראלית. איזכור ה"ארוכי טווח" גירד את הציפוי האדיש של תושבי גוש דן, ועל-כורחנו קלטנו שתמונות ההרס מקריית שמונה הן המחר האפשרי בכיכר רבין, ואין לאן להימלט. באמצע המולת הקניות לחג בקניון ההומה, אני מזהה את הבהילות להספיק לפני שהכול יתנפץ שוב.

כבר ידענו מלחמות שטלטלו את אשליית השלום ועוררו אותנו למציאות מזרח תיכונית אכזרית, אלא שהפעם המועקה נשארה. אמנם שקט, והטלפונים כבר אינם מקפיצים, אבל השגרה הסתמית ממאנת לשוב. בלב רובצת תחושת זמניות שמשדרת אותות "שחר אדום", ומזהירה שעוד רגע הכול יתחיל שוב וביתר עוז.

מטען גנטי במצוקה

אינני תמימה, ומעולם לא חשבתי שהמקום הזה משוכפץ ומוגן הרמטית, אבל המדינה הזו היא מה שיש לנו, וכאן קיווינו להרגיש חירות ולחיות בביטחון. לא המילים הגדולות של אבות הציונות מהדהדים בי, אלא המילים הפשוטות של אבי ז"ל ששרד את השואה וראה במדינה היהודית מולדת אהובה ומקלט מאנטישמיות. היום אני צופה בסוללת הפרשנים, המצביאים והפוליטיקאים שאחראים על גורל החברה הישראלית, ורואה תמונה עגומה של אליטה מסואבת שמיחצנת את עצמה לדעת. לא סומכת עליהם, ומבועתת מתוצאות המלחמה הבאה שהם ינהלו. מול האיום הגרעיני נראים טילי הקסאם והקטיושות כמו משחק ילדים.

אינני טיפוס רואה שחורות ואני חיה את חיי

בעליצות ואופטימיות טבעית, אבל לאחרונה המיטען הגנטי היהודי שלי משדר אותות מצוקה. אני מניחה שהתחושה הכבדה של אפוקליפסה קרבה, אינה רק תוצאה של מלחמת לבנון, אלא תהליכים שנמשכים כבר שנים אחדות בעקבות ההתנהלות המושחתת של הנהגת המדינה, הצבא, המשטרה והמערכת המשפטית. התנהלות שהגיעה לשיאה בגירוש מתיישבי קטיף ובכשלים שנחשפו במלחמה האחרונה.

אין כמו חודש אלול כדי להתוודות על החרדה הקיומית שהמלחמה הזו הותירה אחריה, ואין כמו אווירת הסתיו כדי לקונן שככה אנחנו נראים, שזה מה יש ועם זה עלינו להתגונן מפני עולם מוסלמי רצחני ועולם נוצרי שלא ינקוף אצבע. אין כמו בטחון בה'.
שנה טובה.