רש"י גידל ענבים
את הבנות מחנכים להשקיע בבית ובילדים, ובאותה נשימה מטיפים להן לצאת לעבוד, כדי שהבעל יוכל ללמוד. רבקה יפה אוהבת מאד לומדי תורה, בחורי ישיבה, אברכים ותלמידי כולל, אבל בתנאי שהם גם עובדים שעות נוספות
"נכון, אבל במה רש"י עבד?", שונה הבן.
"עבד? אנחנו הרי מדברים על רש"י, שכתב פירוש על כל התורה והש"ס ורוח-הקודש מאירה לפניו", התחלפה לה דמותו של רש"י בדמותם של תלמידי-חכמים בימינו, שהתחילו כבחורי ישיבה, המשיכו כאברכים בכולל, והגיעו לאן שהגיעו בזכות התמדה בלתי פוסקת. הללו, אם עולה בלבם מחשבה לקבוע עתים לפרנסה, הריהי תולדה של יצר-הרע, וממהרים למחותה.
"רש"י התפרנס כנראה מגידול כרמים או שהיה סוחר יינות", קוטע הבן את מחשבותיה, "רואים איך בכל מקום שבו המשנה דנה ביין, רש"י מרחיב ומגלה בקיאות בסוגים השונים, בטיב היין ולמה נועד".
ובכן, רש"י עבד לפרנסתו, מתנפצת לה בבת אחת בועת האוטופיה של "תורתו אומנותו", ולצדו של רש"י מתייצבים בשורה תנאים ואמוראים ופרשנים וגדולי תורה שעסקו במסחר ובעבודת כפיים, שפרנסו את משפחתם, ויחד עם זאת עמלו בתורה וחידשו ופסקו ודרשו, והעמידו דורות של תלמידים. אז למה בימינו יש גורסים שכדי להיות גדול בתורה צריך יהודי, גם בהיותו בעל משפחה, להימנע מעול הפרנסה?
הבנות מצדן, נתונות בסד מענה, שאפילו אמהות הפמיניזם לא חלמו כמוהו. מחנכים אותן להשקיע בבית ובילדים, ובאותה נשימה מטיפים להן לרכוש מקצוע ולצאת לעבוד, כדי שהבעל יוכל ללמוד. כל אחד יכול להבין שטכנית, שני האידיאלים האלה סותרים זה את זה, ואי-אפשר למלא אותם בלי לחוות נקיפות מצפון בילט-אין, ולהרגיש החמצה ותסכול בגלל חוסר מסוגלות להגשימן.
גדולה תורה, שמביאה לידי מעשה
הדרך להגיע לדרגת רש"י ורמב"ם עוברת דרך יגיע כפיים ועמל גשמי שתורמים ללימוד את הפן המעשי, ובלעדיהם עלול הלימוד להישאר במישור התיאורטי-רעיוני, כפי שיעיד הסיפור הבא.
מעשה בבחור-ישיבה מביתר-עלית שהעתיק והפיץ בלי רשות חלקים מפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן. באה לביתו משלחת מהאוניברסיטה, ביניהם תלמידי חכמים בעלי סמיכה מישיבות חשובות, כדי להסביר את חומרת המעשה, ולהחזירו למוטב לפני שיואשם בפלילים.
"למה שלא יעתיק? מה רע בכך?" תמה אביו האברך, "וכי התורה שלכם היא? השו"ת אינו נכס פרטי כי אם רכוש הציבור, ובמעשיו מזכה בני את הרבים".
במשך שעה ארוכה הסבירו והוכיחו השלושה שיש כאן גזל פרנסה, שפרויקט השו"ת כרוך בהשקעה רבה ובדמים מרובים, וחשו איך תורתו של בר-פלוגתא שלהם, שמסוגר כל ימיו
בדלת אמות של בית המדרש ומוקף בחברה שרובה ככולה אברכים, הפכה לתזה רעיונית שמתפלפלים בה בלי קשר לחיי המעשה.
בלבי אהבה רבה ללומדי תורה, בחורי ישיבה, אברכים ותלמידי כולל, ודרכם עדיפה בעיני על כל אלו שמצהירים "תורה ועבודה", אבל מקפידים בעיקר על עבודה פלוס שעות נוספות. מדקלמים "גדולה תורה, שמביאה לידי מעשה" ומסתפקים בשיעור בין מנחה למעריב.
אין לי ספק שבחורי הישיבה נושאים עבורנו בעמל ובמסירות את לפיד המורשת היהודית והם העתודה הרוחנית של עם ישראל, וראויים שנחזק את ידיהם, אבל הנוהג ללמוד בכולל גם שנים רבות אחרי הנישואין, בלי לקבוע עתים לעבודה כלל, מעיד על חולשה מצויה, לא על אידיאל רצוי. צריך לזכור שרבי ישראל מאיר הכהן התפרנס מהמכולת שהחזיק, ובכל זאת הגיע להיות החפץ-חיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
