דור שני
היינו משפחה רגילה שמחייכת בבית יולדות סביב עריסה שקופה, אבל השואה היתה בינינו, כמו שהיתה תמיד, בכל מקום. קראו לי רבקה-יפה, על שם הסבתות שלי
הילדה הזו שילדתי עכשיו היא הנחמה הכי משמעותית שיכולתי להעניק להם כדי לרכך מעט את החלל הפעור בלבם. התינוקת הוורודה שלי היא הוכחה ופיצוי ונקמה על שואה, שיש לי רק מושג מעורפל אודותיה. חמי וחמותי באו לבקר, ליטפו את הלחי החלקה וידיהם רעדו. גם כל משפחתם נשארה שם, והנה שוב הפציע אור.
הם לא ידעו שאני חושבת ככה, ואני לא יודעת אם הם חשבו ככה. היינו משפחה רגילה שמחייכת בבית יולדות סביב עריסה שקופה, אבל השואה היתה בינינו, כמו שהיתה תמיד, בכל מקום. חיבקתי את התינוקת החדשה ולחשתי, "ברוכה הבאה למשפחה שלנו, ילדה יקרה. לך כבר יש סבא וסבתא, איזה כיף לך".
מבית היולדות, משופעת במתנות ופרחים, הלכתי להתפנק אצל אמא שלי. לאן הלכה היא כשילדה? מי לחש לה את הסודות הקטנים שעוברים מאם לבת, ברית נשים מהולה בדם וחלב? הנקתי וחשבתי על הבדידות של הורי כששבו עם תינוק לבית ריק מלא רוחות רפאים וזיכרונות אימה, אבל אמי אמרה לי "ללדת אתכם זה היה נס. אחרי אושוויץ... אחרי שכולם הלכו, מי האמין שעוד יהיו לנו ילדים". אנחנו היינו הנס. אנחנו היינו האושר. אנחנו היינו המשפחה. אנחנו היינו הניצחון והזיכרון והנקמה. אנחנו הדור השני.
קראו לי רבקה-יפה, על שם הסבתות שלי. "למה שני שמות? תבחרי אחד וזה מספיק" אומרים לי תמיד, ואני חושבת על הורי שחיבקו תינוקת זעירה בזרועותיהם, ולא התלבטו איך לקרוא לה. האמהות שלהם נשרפו באושוויץ, ועכשיו נולדה להם בת שתשא את שמותיהן. אז איך אני יכולה לבחור?
"הונגרים היו אפילו יותר גרועים"
שני אחי נקראו על שם אבות שנרצחו, וביום הזיכרון דלק נר נשמה במטבח. לא היתה חרדה מיוחדת סביבנו, ובבית לא היו סיפורי שואה, אבל ידעתי, וככל שדיברו פחות, כך נשאבתי לשם יותר, מלקטת פירורי מידע מספרים, מסרטים, מדיבורים. בכל ספר שקראתי על התופת ההיא ראיתי את אבי, בכל סרט את אמי. הייתי מוכרחה לדעת הכול כדי להבין, שלעולם לא אוכל להבין את הכאב, לא אוכל לנחם, לא אוכל להשתיק את ביעותי הלילה של אבי.
"לפני המלחמה דודה רחל היתה נשואה לאח הגדול שלי. היו להם עשרה ילדים", אמא
שלי נאנחת, פותחת מכתב מאמריקה, "אף אחד לא חזר משם, רק היא. שנים אחרי המלחמה היא עוד חיפשה, אולי נשאר מישהו מהילדים. אבל אף אחד לא חזר. עכשיו יש לה בעל חדש ושלושה ילדים חדשים בניו יורק".
אנחנו לא מדברים על ששה מליון, רק על עשרה ילדים שהיו בעצם בני-דודים שלי, ואינני מסוגלת להכיל את עוצמת האובדן. עשרה ילדים? איך למען השם דודה רחל שורדת ומתפקדת ומחייכת. "אי אפשר להבין" אמי אומרת בשקט, ומסרבת לבקר שם שוב, "יימח שמם הגרמנים, וההונגרים היו אפילו יותר גרועים".
נא להמתין לטעינת התגובות
