בדיוק כמו הכותבת - אצלנו זה היה באויר. לא דיברו על זה.
אבא שלי מדי פעם היה נתקף ''בפרץ עליזות'' ומספר בצחוק גדול על שורת המכות שהיו צריכים לרוץ בתוכה, ובגלל שהוא היה הכי גבוה הוא חטף הכי הרבה, וסיפורים אחרים קטנים שחקוקים במוחי מאז שהייתי ילדה.
את הסיפור המלא, הנוראי הוא סיפר רק לילדי, לנכדים כשהכינו עבודת שורשים וביקשו לדעת מה באמת עבר על הסבא שלהם בשואה.
ובדיוק בגלל זה, בדיוק כמו הכותבת, אגרתי מידע מרסיסי סיפורים, שד השואה לחש לי במוחי שנים רבות וגם עכשיו עוד לא החלמתי לגמרי ממחלת ''הדור השני''.
כשנולדו הילדים שלי, הנכדים לדור השואה, אמר אבי (ואמרה גם חמותי), בקול רועש שזו התשובה הכי נכונה למה שעבר עליהם.
אבא שלי סיפר באותו יום שראה את נכדו הראשון, שכל מה שהוא עבר היה שווב כדי שייוולד לו נכד יהודי בישראל, שהוא אינו מחפש נקמה אלא תגובה, ונכדים הם התגובה הטובה ביותר להוכיח שלמרות הכל שרדנו את השואה, את הגרמנים ואת הרומנים שהיו יותר גרועים, כי הם היו סדיסטים וניסו להתעלות על הגרמנים ולהוכיח להם שהם עוד יותר ''טובים'' מהם...
לנו נתנו שמות ישראלים, ואנחנו נתנו לילדינו שמות ישראלים. דווקא שמות צבריים הם הגלעד היפה ביותר לנרצחי השואה, תזכורת לא לאדם אחד אלא לאומה שלמה שהתחדשה בארצה.
הגב לתגובה זו