לומדים את החומר
שני מועמדים מובילים לרשת את לימור לבנת במשרד החינוך: פרופ' אוריאל רייכמן ופרופ' יולי תמיר. הצגנו בפניהם שישה נושאים בוערים, מיצאו את ההבדלים
לא במקרה מדגישים שני הפרופסורים, אוריאל רייכמן מקדימה ויולי תמיר ממפלגת העבודה, עד כמה סגנון העבודה שלהם שונה מזה של לבנת. במקום התפיסה הכוחנית שביקשה לבצע בכל מחיר "מהפכה מלמעלה" במערכת החינוך, מפזרים כעת שני המועמדים הבטחות לשיתוף המורים, להבנה, לגיבוי. "הסגנון החדש הוא אחד המסרים המרכזיים שלנו", אומרים מקורבים לרייכמן.
אבל הדמיון בין רייכמן לתמיר נעצר כאן, בתחום הסגנוני. ההבדלים האידיאולוגיים ברורים מעט יותר. מתחת להצהרות המתחייבות בדבר צמצום הפערים בחינוך, מסתתרות דרכים שונות להשגת היעד: בעוד שרייכמן מסתמך על "רוח התנדבותית" שהוא מבקש לעורר ועל הגברת המעורבות של גופים פרטיים במערכת החינוך (כמו הקרנות העוסקות בתחום,( מאמינה תמיר שחייבים דווקא לחזק את משרד החינוך עצמו – בתקציבים ובסמכויות כאחד.
ויש עוד הבדל: תמיר מיצבה את עצמה כבר לפני זמן רב כאחראית במפלגת העבודה ל"תיק החינוכי." היא מציגה תפיסת עולם הנובעת מניסיונה באקדמיה (בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב) ומפעילות חינוכית (בעיקר בתחום הכשרת המורים.(
רייכמן אמנם עומד בראש מוסד אקדמי (המרכז הבינתחומי בהרצליה,( אך מכיר פחות את החלקים האחרים של מערכת החינוך. את השבועות שעברו מאז הצטרפותו לקדימה הוא מקדיש להשלמת החסר, לא מעט באמצעות פגישות עם אנשים בעלי השקפות דומות כמו רונית תירוש, פרופ' אמנון רובינשטיין, ד"ר שמשון שושני וראשי הקרנות הפרטיות. כחודשיים לפני הבחירות בדקנו את עמדות שני המועמדים בשישה נושאים מרכזיים, המעסיקים את מערכת החינוך. מיצאו את ההבדלים.
מאבק חריף שהסתיים בניצחון ארגוני המורים וביישום חלקי ב35- רשויות ברחבי הארץ - זו המורשת של דוח דוברת שעמה יתמודדו רייכמן או תמיר. בינתיים הם מעדיפים להתרחק מכל הבטחה "לחולל מהפכה במערכת החינוך", כפי שהצהירה לבנת.
מבחינת רייכמן, מדובר ב"מסמך רציני וחשוב מאוד שכל שר חינוך יצטרך להתייחס אליו. יש בדוח הרבה היגיון, והוא צריך לשמש כמורה דרך". רייכמן מבקש להמשיך ביישום הדוח, אבל גם יש לו שתי הסתייגויות קטנות: הקמת המח"אות (מינהלי חינוך אזוריים. המלצה שמשרד החינוך החליט לדחות את יישומה, במקביל בערך לרגע שבו נכתבה, א.ק) והשינויים בחינוך הטכנולוגי.
ההסבר שנותן רייכמן מעניין לא פחות מעצם ההתנגדות: "אבא שלי היה מוסכניק שהלך באוברול, והיו לו נעלי עבודה כבדות, וגריז שאף פעם לא ירד מתחת לאצבעות. חלק מתפיסת העוצמה של חברה היא היכולת לעבוד. נכון שיש לנו את 'טבע' ומפעלים אחרים, אבל מרבית המועסקים הם עובדים במפעלים קטנים. אסור לזלזל בחינוך הטכנולוגי".
אבל למרות הביקורת על האופן שבו יישמה לבנת את הדוח ("אני לא חושב שאיום בפיטורים
לעומת האימוץ של דוח דוברת על ידי רייכמן, אומרת תמיר כי הדוח – ובעיקר אופן יישומו – "הפכו לשם קוד לעימות בין משרד החינוך לבין המורים, ולכן יש קושי אדיר לבצע מהלך שנתפס כפוגע במורים. מה שיושם עד כה איננו הרבה, ובמקומו צריך להנהיג רפורמה חדשה בהסכמה עם ארגוני המורים ועם אנשי המשרד המקצועיים. רפורמה כזו יכולה לשאוב מדוברת רעיונות טובים, אבל אין לי שום מחויבות או דבקות בדוח".
תמיר מדגישה כי "היעד הראשון שלי יהיה להחזיר את האמון של המורים במשרד החינוך. אין סיכוי לשינוי אמיתי בלי שהמערכת תהיה בטוחה בעצמה". הרפורמה שהיא מציעה דומה מאוד לאלה שהציעו ארגוני המורים, בימים שלפני הקרב עם לבנת ודוברת, מבחינת תנאי עבודה ושעות הוראה. "אפשר ללכת עם התוכניות האלה דרך ארוכה בהסכמה", היא אומרת, "אין שום צורך במהלך שרק יוצר אנטגוניזם".
בשאלת הגודל הראוי של תקציב משרד החינוך מתחדדים ההבדלים. בתקופת לבנת ספג תקציב המשרד סדרה של קיצוצים כואבים, שהסתכמו בהפחתה של כשמונה שעות לימוד לכל תלמיד תיכון. על פי רייכמן, "דרושים תקציבים למערכת, אבל הבעיה היא הביצוע בשטח שאיננו טוב".
לעומתו אומרת תמיר: "אי אפשר לעשות רפורמה בחינוך בלי תקציב. צריך יהיה להחזיר לא רק את 16 הקיצוצים בתקציב המשרד, אלא גם להגדיל את ההשקעה לנפש, כי בינתיים מספר התלמידים רק הלך וגדל".
ועוד שני הבדלים משמעותיים: בעוד שלדברי רייכמן, "לא יהיה נכון לקבוע מספר תלמידים ממוצע בכיתה לכל השכבות והגילים", מציעה תמיר להוריד את המקסימום המותר ל32- ילדים במקום 40 כיום.
הבדל נוסף הוא ההתייחסות השונה לקרנות ולגופים פרטיים יותר או פחות, שמעורבותם במערכת החינוך הגיעה לשיא בתקופתה של לבנת, לפעמים ללא פיקוח מספיק מצד משרד החינוך. בעוד שרייכמן מזמין "גורמים נוספים להיכנס למערכת החינוך שיפעלו בשיתוף עם המשרד", ומבקש "לתעל את הכוח של 'המגזר השלישי' למטרות החשובות", תמיר מציגה עמדה נחרצת בהרבה: "יש לתאם בין כל הגורמים החיצוניים, ולשלב אותם בפעילות באופן מבוקר".
תחילה לעובדות: כמחצית מבני ה18- בישראל אינם זכאים לתעודת בגרות, ורק כשליש מהם ממשיך ללימודים באוניברסיטאות ובמכללות הציבוריות. במבחנים הבינלאומיים אמנם נרשם שיפור בציון הכללי, אבל ישראל היא עדיין אחת המדינות המובילות בעולם מבחינת הפערים החינוכיים בין קבוצות חברתיות שונות.
"כבר 50 שנה מערכת החינוך לא מצליחה לצמצם את הפערים", אומרת תמיר. "במקום לרוץ כל הזמן אחרי תיקון הנזקים, צריך פעם אחת לשאול, איך אפשר להגיע לכך שכמה שיותר תלמידים יגיעו לבתי הספר עם כמה שפחות פערים. צריך לאתר מראש את הילדים שבסיכון חינוכי, ולתת להם את מירב התמיכה כבר בשלב של גן הילדים, כדי שיגיעו בשלים יותר למערכת החינוך".
כדי להשיג את היעד, תומכת תמיר בהנהגת מערכת חינוך חינם מגיל שלוש, הפעלת גני הילדים עד השעה ,16:00 העברת כל מסגרות החינוך לגיל הרך לאחריות משרד החינוך ועוד. "זה מעבר מתפיסה של 'צמצום פערים' ל'מניעת פערים'", היא מסבירה. כמו כן מתכוונת תמיר ליישם את חוק מפעל ההזנה, המספק ארוחה חמה לכל ילד.
התוכנית של רייכמן שונה מעט: "צריך להסתער על 250 בתי ספר בשנה בעלי ההישגים הנמוכים ביותר. אנחנו נשדרג אותם, וזו תהיה 'תוכנית חירום לאומית.' במהלך ארבע שנים יהיה שינוי בכ1,000- מוסדות חינוך".
במקביל, מבקש רייכמן לעורר "רוח התנדבות". המודל לחיקוי הפעם הוא דוד בן גוריון, "שקרא בשנות ה50- לביעור הבערות, ומאות מתנדבים נענו לו וחיסלו את האנאלפביתיות. במשך השנים הפסדנו את תחושת השליחות, ועכשיו צריך ליצור מצב של התגייסות אזרחית רחבה לטובת סגירת הפערים".
באשר ליעדים מדידים של הצלחת מערכת החינוך, רייכמן אומר כי המטרה היא להגיע לכ60%- זכאים לתעודת בגרות ומקום בעשירייה הראשונה במבחנים הבינלאומיים. תמיר מעדיפה לא לשתף פעולה עם "משחק היעדים".
"בשנים האחרונות ניתנו כל הזמן יעדים מדידים, והתוצאה היא שהורידו את רמת בחינות הבגרות כדי לעמוד בהם", היא אומרת. "היעד שלי הוא לחשוב על בחינות הבגרות באופן אחר: במקום שינון של ידע, צריך להכניס הרבה יותר מרכיבים של עיבוד הידע. היכולת של התלמיד לברור את המידע החשוב על הרצל מתוך מגוון עצום של מקורות, משמעותית הרבה יותר מלהכריח אותו לשנן מתי הרצל נולד ומתי הוא מת".
בחמש השנים שבהן היתה לבנת שרת החינוך, ניתן דגש מיוחד ללימודי מורשת ויהדות. מיליוני שקלים הושקעו בהכשרת מורים בתחומים אלה, שזכו גם לתוספת של עשרות אלפי שעות לימוד. שום מקצוע אחר לא נהנה משגשוג שכזה.
מבחינה זו, נדמה כי רייכמן מבקש להמשיך את התפיסה הקיימת, ואומר כמעט באופן מתבקש כי "חוסר הידע של התלמידים בתולדות מדינת ישראל ובמורשת היהודית פוגע בלכידות ובסולידריות החברתית".
ועם זאת, יש הבדל בינו לבין לבנת בעיקר בדגש הליברלי, המאמין בחשיבות התחרות והיוזמה אישית: "אנחנו נטמיע במערכת את הערכים הבסיסיים שליוו אותי במשך כל חיי הבוגרים, כמו הישגיות אישית ויזמות. אנחנו נחנך את התלמידים שהם יכולים לצאת לעולם, ולא לחכות שבעיותיהם ייפתרו על ידי השלטון".
גם תמיר מחויבת לסולידריות חברתית, אבל היא מבקשת לשים דגש דווקא על חיזוק התודעה האזרחית של התלמידים, בין השאר בהנהגת חובת לימודי אזרחות בהיקף שלוש יחידות (במקום אחת כיום,( ובהתניית הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה בציון 80 באזרחות.
ראשי ארגוני המורים מדברים על "אדמה חרוכה" שהשאירה אחריה לבנת בכל הקשור למערכת היחסים עם עובדי ההוראה בשטח. תמיר ורייכמן מאמצים גישה הפוכה, ולא במפתיע: שניהם מבטיחים לשפר את תנאי השכר והעבודה של המורים (אך לא מציינים מספרים.(
הפעם הדמיון בין שני המועמדים גדול מההבדלים. "אני רוצה להיות שרה של חדרי המורים", אומרת תמיר. "לשבת יום בשבוע בחדרי המורים. שר חינוך צריך להיות עם המורים בשטח, לתת להם את הכוח ואת התחושה שהם השליחים הכי חשובים בדרך להגיע לילדים. חייבים לתת להם את התחושה שהם שותפים אמיתיים להחלטות".
"צריך להעצים את המורים", אומר רייכמן. "כשר החינוך אעשה כל שביכולתי להעלות את שכרם, ובעיקר את שכר הרעב של המורים המתחילים. רוב מורי ישראל עושים מלאכת קודש. שמעתי סיפורים מרגשים על מורות שעובדות בלילה בתנאים בלתי אפשריים של שכר נמוך והתמודדות עם הורים ועם ילדים בעייתיים, ולא זוכות לגיבוי ולהערכה מצד המערכת.
"שר החינוך לא יכול להיות אויב של המורים. לפני חרב הפיטורים צריך להפיק מהאנשים את המקסימום, למשל באמצעות הכשרות מקצועיות".
שרי החינוך לדורותיהם דקלמו במשך השנים הבטחות להפוך את ציבור ההורים לשותפים אמיתיים במערכת החינוך. בפועל מתבטאת השותפות בעיקר דרך הארנק של ההורים, המשלמים בכל שנה מאות ואלפי שקלים לבתי הספר.
"יש 120 אלף מורים, אבל ההורים הם כוח הרבה יותר גדול ואולי חשוב יותר", אומר רייכמן. "צריך לשנות את התפיסה של 'שלח ושכח' (את הילד בבית הספר, א.ק,( ולרתום את ההורים לתהליך החינוכי. למשל אם ימסור המורה שבוע מראש מה הוא מתכוון ללמד בכיתה, יוכל ההורה לעקוב אחר ההישגים ולעזור במקרה הצורך".
גם תמיר תומכת בשיתוף הורים, בעיקר בתחום התכנים הנלמדים ועיצוב זהות בית הספר, אבל בניגוד לרייכמן, דווקא מבקשת להציב גבולות ברורים שבהם מעורבות ההורים אינה פוגעת בסמכות המורים.
"המנהל והמורים צריכים להיות חזקים מספיק כדי שיזמינו את ההורים להשתתף בתהליך החינוכי", היא מסבירה. "שיתוף פעולה כזה יכול להצליח רק מעמדה של מורים בעלי ביטחון, ואז אף צד לא מאיים על האחר, וההצלחה היא באמת משותפת".
נא להמתין לטעינת התגובות
