עידן לבנת: תעודת סיום אלטרנטיבית
עוזריה של שרת החינוך שוקדים על חוברת המפארת את הישגיה. מעריב בדק את הצהרות השרה מול הנתונים בשטח, וקיבל תוצאה קצת פחות מחמיאה
עדיין לא ברור אם הסיכום יופץ לקהל מתעניינים רחב או שמא, כפי שטוענים לפתע במשרד החינוך, יישאר כמסמך פנימי בעל תפוצה מוגבלת. בכל מקרה מדובר ב-14 עמודים מלאי שבח והלל, שגרסה שלהם כבר חולקה לחברי מרכז הליכוד. עם ההישגים שמונה החוברת נמנים: דוח דוברת, הנהגת מבחני המיצ"ב, ההצלחה במבחנים הבינלאומיים האחרונים, התמקצעות מורים, הפעלת תוכנית הליבה במערכת החינוך, שיעורי מורשת בהיקף של כ-6,000 שעות ועוד.
זה מהלך צפוי, כמעט מתבקש, בשביל פוליטיקאית ערב בחירות, גם על רקע העובדה שקטנים הסיכויים כי לבנת תמשיך בתפקידה במשרד החינוך, אבל האם באמת מדובר בהישגים משמעותיים שהשיגה השרה במהלך כהונתה? תעודת סיום הקדנציה המוגשת כאן מראה דברים מעט שונים. התוצאות לפניכם.
"מערכת החינוך ספגה 12 קיצוצים קשים בשלוש השנים האחרונות, ועל כן הודעתי שלא אוכל להשלים עם הקיצוץ הנוסף" (לבנת, דצמבר 2003)
בסיכום המפרט את הישגי שרת החינוך נשמט, בוודאי בטעות, נושא אחד: הקיצוצים המתמשכים בתקציב משרד החינוך בתקופתה של לבנת. בשבוע שעבר ביקשנו מהמשרד את סיכום הקיצוצים, ובמיוחד את השפעתם על מספר שעות הלימוד של כל תלמיד. עברו יום או יומיים, הנתונים הוכנו, אבל אז החליט יועצה של לבנת לתקשורת, יורם מלכה, לא לספק את התשובות.
ללבנת יש כנראה סיבה טובה להסתיר את הנתונים. על פי חישובים שנערכו בארגוני המורים, הסתכמו 16 הקיצוצים בחמש השנים האחרונות בכ-3.5 מיליארד שקל (יותר מעשרה אחוזים מתקציב משרד החינוך). הקיצוצים פגעו בעיקר בחינוך העל-יסודי, שבו הורדו כשמונה
אבל מתברר שתלמידי ישראל לא רק לומדים פחות, אלא גם נמצאים בכיתות צפופות יותר. הפעם לא מדובר בהערכות, אלא בנתונים רשמיים של משרד החינוך עצמו. על פי נתוני מינהל מערכות המידע שבמשרד, בין 2002 ל-2005 עלה מספר הכיתות שבהן לומדים 30 עד 36 תלמידים מ-13,090 (כ-30 אחוז מכלל הכיתות באותה שנה במערכת החינוך) ל-16,033 (כ-37 אחוז).
הצפיפות הגוברת קשורה באופן ישיר למספר הנמוך של כיתות חדשות שנבנו בתקופת לבנת. גם את הנתון הזה העדיפו במשרד החינוך לא למסור, אבל על פי הערכות מדובר במאות בודדות בכל שנה - קצב שבקושי מספיק להדביק את הגידול הטבעי. נתוני מרכז השלטון המקומי רק משלימים את התמונה העגומה: קיצוץ של 220 מיליון שקל בתקציב המיועד לשרתים, למזכירות ולעובדי חינוך אחרים, הפחתה של 155 מיליון שקל מתקציב חידוש בתי ספר ושיפוצם, וקיצוץ של 20 מיליון שקל מהסעיפים המוקדשים לבטיחות במוסדות החינוך.
לדברי פקידים בכירים במשרד החינוך, שמאחוריהם 20 ואף 30 שנות ניסיון במערכת, מעולם לא עבר המשרד תקופה כה ארוכה של קיצוצים כפי שהיה בזמנה של לבנת.
סיכום: במשך השנים טענה לבנת כי ניסתה להילחם ככל יכולתה בקיצוצים שנכפו עליה. אפשר לקבל טענות כאלה פעם אחת, פעמיים, אולי אפילו שלוש. בסופו של דבר, נכשלה לבנת בשמירה על תקציב המשרד שבאחריותה, עובדה שהתבטאה בפגיעה מוחשית ויומיומית באיכות החינוך.
"אנחנו על סף מהפכה אזרחית. מדובר בנקודת מפנה היסטורית" (לבנת על דוח ועדת דוברת, ינואר 2005)
אם רק היה אפשר לחסוך את מאות המאמרים והפרסומים בעד ונגד הקמת ועדת דוברת, המלצותיה ואופן יישומן, ולהשקיע את הכסף שנחסך במפעל ההזנה, בהארכה אמיתית של יום הלימודים, בבניית כיתות חדשות או בכל פרויקט אחר שמשווע לתקציבים - היתה מערכת החינוך יוצאת נשכרת יותר, ואולי גם יערות הגשם בברזיל.
אבל לבנת ביקשה לתקוף את "הפרות הקדושות שלא נוגעים בהן", כפי שאמרה עם הקמת ועדת דוברת בספטמבר 2003, ולהירשם כאחראית לרפורמה הגדולה ביותר שידעה מערכת החינוך אי פעם. המטרות סומנו כבר בראשית עבודת הוועדה: קיצור שבוע הלימודים לחמישה ימים, פיטורי אלפי מורים, העלאה מתונה של משכורות עובדי ההוראה שיישארו במערכת, ותוך כדי כך, אם רק יתאפשר הדבר, גם לשבור את ארגוני המורים.
בפועל מיושם שלב א' ברפורמה ב-35 יישובים ברחבי הארץ, שחלק גדול מהם כבר עבר בשנים קודמות לשבוע לימודים קצר, וכולל לפי החשבון הנדיב ביותר כ-125 אלף תלמידים - בסך הכל כשמונה אחוזים מתלמידי מערכת החינוך.
אך קשה לגשר על הפער שבין הרטוריקה של לבנת לבין הפרקטיקה בבתי הספר: השינויים אינם חלים על תלמידי בתי הספר התיכוניים, ילדי הגנים שהיו אמורים לקבל תוספת תקציב משמעותית - ייאלצו להמתין לעתיד לא ברור, בנייה ושיפוץ של תאי שירותים ופינות עבודה למורים רחוקה מלהסתיים, עבודת החקיקה בנושא החינוך מתנהלת בעצלתיים, השינוי של שיטת התקצוב לבתי הספר (הכרוכה בביטול מרכיב אזור העדיפות הלאומית ואמורה להבטיח יותר שוויון בהקצאת המשאבים) נדחה על הסף.
אפילו פיצול כיתות א'- ב' לקבוצות של עד 20 תלמידים בשיעורים במקצועות היסוד נתקל בקשיים: על פי נתוני משרד החינוך מלפני כחודשיים, המחסור בחדרי לימוד חדשים הביא לכך שב-60 אחוז מהכיתות מתנהלים השיעורים עם שתי מורות בכיתה אחת, או בכאלה שיש בהן הפרדה חלקית ("ואף אחד בכיתה לא יודע לאיזה צד של הלוח להסתכל", מספרת מורה מתוסכלת).
השאלה אם שיעורי ההעשרה והתגבור הניתנים לאחר סיום הלימודים הפורמליים אכן מקדמים את התלמידים, כפי שטוען משרד החינוך, או שמא מדובר רק ב"חוגים לשעות אחר הצהריים כמו במתנ"ס", כפי שטוענים ארגוני המורים, עדיין מחכה לבדיקה רצינית. נוסף על כך הצליחו ארגוני המורים העקשניים להביא לכך שבהסכם אשר נחתם עם משרד החינוך, לאחר כחצי שנה של עימותים קשים, השם המפורש של ועדת דוברת כלל לא מוזכר.
נכון, הוועדה המליצה על תקופת יישום של חמש שנים. נכון, ארגוני המורים הקשו את היישום (בין השאר בגלל מדיניות שלבנת יכולה להאשים בה רק את עצמה, כמו אופן טיפולה בפיטורי המורים). נכון, הוקמה "הרשות הארצית למדידה והערכה", ונכון, יש פעולות יפות בימי שישי החופשיים (בחינם רק לתלמידי כיתות א'-ג', כל השאר - בתשלום). אבל האם כל אלה שווים את הקיפאון שבו היתה שרויה מערכת החינוך בשנים האחרונות, בגלל הציפייה המשיחית שרקמה לבנת סביב דוח דוברת? כך למשל, חוקת הזכאות החדשה לתעודת הבגרות, שהמשרד צפוי לפרסם בקרוב, כבר היתה מוכנה לפני יותר משנתיים.
סיכום: כגודל היומרה - כך גודל הכישלון. אחרי שגם המנכ"לית לשעבר רונית תירוש חשפה לפתע את מה שבכירי המשרד, אנשי אקדמיה ומורים מהשטח אומרים כבר חודשים רבים, והצטרפה לאלה המבקרים את הרפורמה, לבנת היא ככל הנראה הגורם האחרון שעוד נאחז בקרנות שבבסיס דוח דוברת.
"אחד היעדים שלי הוא שיעור של 70 או 80 אחוז זכאים לבגרות בתוך שנתיים. הסבירו לי שכדאי לקבוע יעד ריאלי יותר, אבל אני לא מוכנה לכך" (לבנת, דצמבר 2003)
כל שרי החינוך האחרונים ניסו בדרכים שונות להעלות את שיעור הזכאות לתעודת בגרות, אם בהגרלות, אם ב"מיקוד הבחינה" ואם בהוספת מועד ב', כפי שעשתה לבנת. הנתונים האחרונים מתייחסים לבחינות הבגרות שנערכו בקיץ 2004, ולפיהם, אם לומר זאת בעדינות, היעד שקבעה לעצמה שרת החינוך רחוק מאוד מלהתממש.
ב-2001 עמד שיעור הזכאים לתעודת בגרות על 43.8 אחוז מכלל בני ה-17 בישראל, ושלוש שנים אחר כך, ב-2004, עמד שיעור הזכאים על 47.8 אחוז (גם אם מפחיתים מכלל בני ה-17 את התלמידים במגזר החרדי ובמזרח ירושלים, מסתכם שיעור הזכאות ב-54.1 אחוז, לא יותר).
לזכותה של לבנת אפשר לציין את צמצום הנשירה ממערכת החינוך, שהתבטאה בעלייה במספר הלומדים בכיתות י"ב ובמספר הניגשים לבחינות הבגרות, אבל עם זאת, שיעור התלמידים המקבלים תעודת בגרות אבל לא עומדים בדרישות הסף של האוניברסיטאות, עלה מ-14.9 אחוז (מכלל הזכאים לתעודת בגרות) ל-15.6 אחוז.
מדד אחר לבדיקת הישגי משרד החינוך הוא אם הצליחה המערכת בשנים האחרונות לצמצם את הפערים הלימודיים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. כאשר נכנסה לבנת למשרד החינוך ב-2001, עמד הפער בשיעור הזכאות לתעודת בגרות בין תלמידים מיישובים מבוססים לבין אלה המתגוררים במקומות חלשים מבחינה סוציו-אקונומית (במערכת החינוך היהודית) על 9.55 אחוזים (64.5 אחוז מכלל תלמידי י"ב הגרים ביישובים החזקים קיבלו את התעודה, בהשוואה ל-54.95 אחוז ביישובים החלשים). ב-2004 נותר הפער כמעט זהה (9.02 אחוזים). לפיכך גם בתחום צמצום הפערים לא נראה, לפחות בינתיים, שיפור משמעותי.
ומה בדבר מבחני המיצ"ב, הנערכים בכיתות ה' ו ח' במקצועות עברית, אנגלית, מתמטיקה ומדעים, שהנהיגו לבנת ותירוש? ניתוח תוצאות המבחנים מגלה מצד אחד שיפור משמעותי בציונים, אך מן הצד האחר עדיין מרחפת אי בהירות באשר לתוקפם. את הדיווחים שחוזרים בכל שנה על הרחקת תלמידים חלשים מהמבחן, מסבירים במשרד החינוך כ"מקרים יוצאי דופן שיטופלו בחומרה", אבל את העובדה שבתי ספר רבים מקדישים שיעורים רבים, מעין "קורסי הכנה" אינטנסיביים, ללימוד מיוחד לקראת המבחנים קצת קשה יותר להכחיש, כמו גם את הלחץ המופעל על בתי הספר להנפיק ציונים טובים יותר.
"שוט המדידה" שלבנת מאמינה בו כל כך, אבל שהקשר בינו לבין סקרנות וחינוך אמיתיים מוטל בספק עוד יותר מעצם יעילותו, היה גם אחת הסיבות להתפטרותו של המדען הראשי הקודם של משרד החינוך, פרופ' דוד נבו.
סיכום: הצהרתה של לבנת על 70 אחוז זכאות לתעודת בגרות התבררה כחסרת בסיס. במבחני המיצ"ב נרשם שיפור, אבל נדמה כי את התוצאות סופגים בעיקר המנהלים, המורים וכמובן - התלמידים.
"אין היום דרך ארץ ומשמעת בקרב רבים מהתלמידים. הנהגת חוקי משמעת וחינוך לכבוד יובילו להפחתה ברמת האלימות" (לבנת, אוגוסט 2005)
לא ידוע אם לבנת קראה את הדוח המלא שהגיש לפני כחודש פרופ' רמי בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית בנושא האלימות במערכת החינוך, או אולי הסתפקה רק בתקציר המנהלים. אבל הנתונים המוצגים בדוח מעלים תמונה מורכבת הרבה יותר מהטענה הרווחת של שרת החינוך, שלפיה "הצלחנו לעצור את העלייה באלימות".
המחקר האחרון של פרופ' בנבנישתי הוא השלישי במספר (השניים הראשונים נערכו ב-1999 וב-2002), והגדול ביותר מבחינת היקפו. נמצא כי שיעור התלמידים שנפלו קורבן ל"אלימות מתונה" (איומים, דחיפות ואגרופים) אכן ירד עם השנים, אולם עיקר הירידה התרחש בין 1999 ל-2002, ואילו מ-2002, שנה לאחר כניסתה של לבנת לתפקיד, עד 2005, נרשמה רק ירידה מזערית (54.8 אחוז ב-2002 לעומת 53.9 אחוז ב-2005 במגזר היהודי. במגזר הערבי דווקא חלה עלייה קלה).
יתרה מזו, לפי המחקר אין ירידה ברמת האלימות הפיזית הקשה (כמו סחיטה באיומים ופציעת תלמיד) ובהטרדה מינית שחווים תלמידים. לפחות אחד מכל חמישה תלמידים דיווח שנפגע מאלימות פיזית קשה או מהטרדה מינית, בחודש שקדם לעריכת הסקר. גם בהיקף האלימות של תלמידים כלפי חבריהם ושל צוות המורים כלפי תלמידים, אין הבדל גדול בין נתוני 2002 לנתוני 2005.
למעשה, התחום היחיד שבו נרשמה ירידה עקבית מאז 1999 ועד 2005 היה שיעור בני הנוער שסיפרו כי נחשפו לכלי נשק של תלמידים אחרים, והסתכם ב-2005 "רק" ב-21.8 אחוז במגזר היהודי. לעומת זאת, בשני תחומים דווקא נרשמה עלייה: אחוז התלמידים שנקטו אלימות מילולית ופיזית כלפי המורים עלה ל-16.7 אחוז, ושיעור התלמידים שמאמינים כי בית הספר שלהם הוא מקום מסוכן הוכפל מ-10.7 אחוזים ב-2002 ל-19.8 אחוז ב-2005 (עלייה זו התרחשה בכל הגילים ובכל המגזרים).
יתרה מזו, גם לפי מבחני המיצ"ב האחרונים, דיווחו כ-40 אחוז מתלמידי חטיבות הביניים על מורים מעליבים ופוגעים, וכ-14 אחוז מתלמידי היסודיים מפחדים לבוא לבית הספר בגלל אלימות. בנתונים אלה כמעט לא חל שינוי בין 2003 ל-2005.
לבנת, כמו גם המנכ"לית לשעבר תירוש, מאמינה שחלק גדול מהפתרון לבעיית האלימות בבתי הספר טמון בהשגת יראה של תלמידים כלפי מוריהם. האמצעים לכך הם בין השאר קימה כאשר המורה נכנס לכיתה, ופנייה למורה שלא בשמו הפרטי אלא ב"אדוני" או "המורה ישראלי". אמצעי המשמעת הנהוגים בחינוך הממלכתי-דתי נתפסו על ידי לבנת ותירוש כראויים להטמעה גם במערכת הממלכתית.
אולם על פי המחקר של פרופ' בנבנישתי, לא בטוח כלל שמדובר במודל חיקוי מוצלח: 18.7 אחוז מהתלמידים במגזר הממלכתי-דתי דיווחו על מורה שפגע בהם, לעומת 9.5 אחוזים בבתי הספר הממלכתיים. 33 אחוז מהתלמידים הדתיים מאמינים כי בית הספר הוא מקום מסוכן, בהשוואה ל-25 אחוז בקרב החילונים (הנתונים מתייחסים לבתי הספר היסודיים), ו-17.6 אחוז מהתלמידים הדתיים סיפרו כי נפלו קורבן לאלימות פיזית קשה, לעומת 15.2 אחוז בקבוצה המקבילה (כלל התלמידים).
סיכום: בתי הספר המשיכו לסבול בתקופתה של לבנת מרמות גבוהות של אלימות פיזית ומילולית. "דרך ארץ" היא סיסמה טובה, בייחוד מפי ששרת החינוך מתגאה בכך שהיא גורמת לאחרים לבכות. ובאשר לדגשים במדיניות המלחמה באלימות, דרישות משמעת קפדניות מהתלמידים הן אולי דבר חשוב, אבל בעיקר זולות הרבה יותר מהקטנת הצפיפות בכיתות, או מהגדלת התקן לפסיכולוגים ולעובדי רווחה אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
