קשה, אבל פחות
תלמידים שסובלים מלקויות למידה זוכרים את ביה"ס כטראומה גדולה. מכינה מיוחדת בסמינר הקיבוצים מקנה להם מיומנויות למידה, ומגבירה את ביטחונם
"דווקא מהניסיון שלי, אני רוצה לשנות את המצב הקיים," מסביר אור. "אני יכול לזהות בשנייה את התלמיד המתקשה שעומד בצד בכיתה, ולא מצליח להשתלב. היכולת של מורה שאיננו לקוי למידה - כזה שהקשר שלו לנושא הוא רק מתוך חוזרים ונהלים - להבין את הקשיים של תלמידים ליקויי למידה היא אפסית."
אף אחד לא יודע בדיוק כמה ילדים הסובלים מלקויות למידה לומדים במערכת החינוך. ההנחה הרווחת בקרב אנשי משרד החינוך וחוקרים מהאקדמיה היא שהשיעור נע בין עשרה ל15- אחוזים מכלל התלמידים.
בשנים האחרונות קיימת הכרה הולכת וגוברת בנושא – הכרה המתבטאת בהתאמת מבחני בגרות לתלמידים לקויי למידה, וכן בעריכת מבחנים לאיתור הסובלים מלקות למידה כבר בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי. כעת עובר בהדרגה הטיפול בתלמידים אלה גם לשלב החינוך הבא: מערכת ההשכלה הגבוהה.
המכינה "ניצני מהו"ת" (מרכז העצמה ותמיכה לסטודנטים בעלי לקות למידה,( הפועלת במכללת סמינר הקיבוצים, מנסה לסייע לסובלים מלקויות למידה להתכונן טוב יותר לקראת הלימודים האקדמיים. כ30- סטודנטים לעתיד לומדים כאן במשך סמסטר שלם, שלושה ימים בשבוע. הקורסים במכינה מעניקים להם מיומנויות למידה כמו קריאה יעילה של מאמרים, כתיבת עבודות אקדמיות, שימוש בטכניקות שונות לצורכי למידה, ונוסף על כך הם משתתפים במקבץ שיעורים אקדמיים לכל דבר, בנושאים כגון סטטיסטיקה ושיטות מחקר, פסיכולוגיה פיזיולוגית ועוד.
בפרויקט משתתפות גם "אגודת ניצן" ו"עמותת לשם," הפועלת לקידום ההשכלה הגבוהה בקרב סטודנטים הסובלים מלקויות למידה. לאחר סיום הקורס במכינה יכולים הבוגרים להתקבל בתנאים של העדפה מתקנת (תנאי סף נמוכים מהתנאים המקובלים) למספר מכללות, ובהן המכללה האקדמית נתניה, הקריה האקדמית קריית אונו, המכללה האקדמית תל אביביפו וסמינר הקיבוצים.
"יש כל כך הרבה דברים שהסטודנטים חייבים לעבור לפני הלימודים האקדמיים עצמם, כמו להתמודד עם ההיסטוריה של הכישלונות שצברו עד כה," מסבירה מנהלת המכינה ד"ר נעמי וורמברנד. "אחרי 12 שנה של סבל במערכת החינוך, הסטודנטים שלנו צריכים קודם כול להאמין בעצמם, ורק אחר כך הם יכולים להתחיל ללמוד."
זו כנראה הסיבה לדגש שנותנים במכינה לחיזוק הצד הרגשי של הסטודנטים, אם באמצעות קבוצות תמיכה
רוב הסטודנטים משרטטים ניסיון חיים דומה, שלא מציג את מערכת החינוך באור חיובי במיוחד. "סיימתי אמנם 12 שנות לימוד, אבל הרומן שלי עם מערכת החינוך נגמר בהמון שנאה," מספרת הילה הסובלת מהפרעות קשב. "למעט מורה אחת בתיכון שניסתה להתאים לי את השאלות במבחן, כל המורים האחרים התעלמו מהקשיים שלי. הטראומה מבית הספר נשארה איתי עוד הרבה שנים, ולא היה פשוט להתמודד פעם נוספת עם הלימודים."
את איילת לא רצו להגיש לבחינות הבגרות, "כי אמרו שאין סיכוי שאצליח," ואילו איתי לא זוכר בכלל את שמונה השנים הראשונות בבית הספר. "יש לי בלאק אאוט מוחלט מהתקופה, לא רוצה לזכור את המורים, את החוויות," הוא אומר. "התפקיד של מערכת החינוך הוא לגלות תלמידים כמוני ולטפל בהם - ואת זה אף אחד לא עשה. למעשה, הלימודים במכינה היו הפעם הראשונה שבה עברתי חוויה חיובית: פתאום גם אני יכול לשבת וללמוד במשך שעה וחצי ברציפות, בלי לצאת לכל מיני הפסקות."
חלק מהסטודנטים משתמש במושגים כמו "לצאת מהארון," כאשר הם מנסים לתאר את התהליך שעברו. עדי, לדוגמה, מספרת ש"התביישתי מאוד בזה שקיבלתי הקלות במבחנים במהלך התיכון. לא הבנתי בדיוק ממה אני סובלת,ולא רציתי לקבל את הפטורים השונים,כי פחדתי להיות שונה. הייתי צריכה אומץ להגיד שאני הולכת למכינה של לקויי למידה."
אבל מעבר לבושה ולפחד מפני סטיגמות, לדברי אור, "קיימת גם הקנאה של החברים בבית הספר בהקלות שקיבלתי. התגובה, גם של המורים, היתה בדרך כלל שהצלחתי לנצל את המערכת לטובתי. הסביבה לא מבינה שלא מדובר בהקלות אלא בהתאמות העונות על צרכים אמיתיים. זו התמודדות קשה. אף אחד לא רוצה להיות חריג. זו פשוט תבוסה למשהו שהאדם לקוי הלמידה עצמו לא ממש מבין אותו."
בניגוד לחבריו במכינה, אור דווקא לא מאשים את בית הספר, אולי כי הוא לומד כעת באחת המכללות להוראה. "קל מאוד להאשים את המורים, אבל הם עובדים בתנאים קשים, ומבטאים השקפות מקובלות בחברה. איך אפשר לצפות מהם ליחס אחר לתלמידים לקויי למידה, כאשר החברה לא תומכת בשונות? ההתאמות שאנחנו מקבלים דומות לכיסא גלגלים שמשרת נכה או כלב נחייה שעוזר לעיוור. החברה צריכה לדעת לקבל אותי ואת החברים שלי, אבל במקום זאת היא מעדיפה לפלוט אותנו החוצה."
וחוב מהשבוע שעבר: המרכז לבריאות הנפש גהה שייך אמנם לקופת חולים "כללית" אבל בית הספר שבו מופעל על ידי אנשי משרד החינוך – בשיתוף הצוות הרפואי.
נא להמתין לטעינת התגובות
