אפרטהייד ממלכתי דתי

בחינוך הממלכתי-דתי התמכרו לבידול מה"אחר". יעל משאלי פתחה את שנת הלימודים בביקור חגיגי במכבסת המילים של החברה הדתית

יעל משאלי | 5/9/2005 11:16

שנת הלימודים פרצה לפני כמה ימים ומרוב שמחה וחגיגיות התכוונתי לכתוב פה טור חיובי. הפסקה הראשונה התכוונה לברך על כך שהשנה לא ראינו איש עם כיפה גדולה מסביר למה תלמידים אתיופים לא יוכלו ללמוד אצלו בבית-הספר.

אבל האייטם הראשון שקראתי באותו בוקר בערוץ 10 היה בדיוק זה. איש עם כיפה גדולה הסביר למה חמישים תלמידים אתיופיים לא יכולים ללמוד בבתי-ספר הממ"ד שלו. ואם אתם רוצים מבזק תמציתי ואמיתי על החינוך הממ"ד לדורותיו, קיבלתם אותו בפרצוף. המכסה לכושים באור-יהודה נגמרה ואין אף ממ"ד באזור שהרים את הכפפה.

(וזה בדיוק הרגע בו הכוונות הטובות פינו את מקומן לאסוציאציות עצבניות).

תורני-מוגבר

בחינוך הממלכתי-דתי-חרדי-גזעני, ה"אחר" - ראוי שייזהרו ממנו, יתרחקו ממנו ויקימו לו מערכות (חינוך, אבל לא רק) נפרדות. וה"אחר" הוא כל מי ששונה בצבע, בתפיסה הדתית ובכוחו הכלכלי והחברתי.

למרות שהיום זה נראה ברור מאליו, אין בעצם שום דבר ברור מאליו בזה שהחינוך הממלכתי מפוצל לחינוך חילוני ולחינוך דתי. רבות מהרעות החברתיות ברמה הלאומית שאנחנו מתמודדים איתן היום נובעות מהפיצול הזה. תארו לעצמכם מערכת חינוך ממלכתית אחת בה היו לומדים כולם את מה שצריך ללמוד בבית-ספר, ואת האקסטרות החינוכיות היה כל אחד מקבל אחרי שעות הלימודים. וואו. יכול להיות שלא היה צריך לחכות עד הצבא כדי להבין שה"אחר" הוא אחלה בנאדם, ויכול להיות שההשפעה ההדדית היתה טובה עד כדי כך שההתכתשויות הילדותיות בין דתיים לחילוניים במדינה לא היו מתרחשות כלל.

אבל הדתיים התמכרו לגמרי לתחושת הכוח שבפיצול. מה שפעם היה פיצול מינורי (בכל עיר גדולה היה בקושי ממ"ד אחד) הפך זה מכבר לאידיאולוגיה בפני עצמה. החינוך הדתי-חרד"לי מפצל את עצמו עד לרמת הפינצטה (תורני, תורני-מוגבר, תורני סופר אקסטרה). מיד כשהתחילה מגמת האינטגרציה התחילו הדתיים ה"לבנים" לברוח מהחינוך הממלכתי.

כך קרה שהחינוך הממ"ד הפורמלי קלט אמנם ברבות השנים את האוכלוסייה האתיופית, אבל בפועל האוכלוסייה הדתית הנחשבת כבר לא הייתה שם אלא בבי"ס ששמו היה "נעם" ואחר כך נגזרות של "צבי" "אורות" וכאלה. אפרטהייד ממלכתי דתי.

אלא שבסופו של מסלול החינוך הזה (שלא רק בתי הספר היסודיים מפוצלים בו עד זרא, אלא כל ישיבה ואולפנא הם פיצול של פיצול), בגיל 18 הם עוד לא מוכנים להתמודד עם אתגרי החיים ולכן זקוקים לעוד מערכות נפרדות. המכינות הקדם צבאיות, ההסדרים למיניהם, המחלקה לתרבות תורנית למורות חיילות דתיות, עמותות השירות לאומי לדתיות, ומשם הלאה לשכונות דתיות בערים הגדולות, יישובים דתיים וחוזר חלילה.

החינוך הדתי לא מחזק את המתחנכים בו, אלא מחליש אותם. המשמעות האמיתית של החינוך הזה היא שהם יכולים לשמור מצוות רק בגטו שלהם, עם הדומים להם בדיוק. כל ניואנס המרמז על הזולת כ"אחר" מאיים למוטט את עולמם האמוני.

ולסיום: שהם קרובה מאד לאור-יהודה אבל היא סוג של גטו לבן. אני קוראת לרב סתיו ולהנהלת ביה"ס "אבני החושן" להזמין את חמישים הילדים האלה ללמוד עם הילדים שלנו. במקום שאין אנשים נהיה אנחנו אנשים. לפחות נשתדל.

(נכון שבסופו של דבר הכריח מבקר המדינה את האיש עם הכיפה הגדולה לרשום את הילדים האלה בביה"ס שלו, אבל באופן עקרוני שום דבר לא השתנה. בחינוך הממלכתי דתי אף אחד לא קם).

עדכון אחרון : 5/9/2005 11:16