"אצלנו זה לא היה קורה"

נטורי קרתא בטהרן מרגיזים אותה יותר מאורי אבנרי, "אשת חיל" מביך אותה יותר מ"אהבת פועלי בניין", השכנים באפרת גרועים בעיניה הרבה יותר מהשכנים בשהם. יעל משאלי יוצאת לחופשה ומסבירה למה דתיים מעצבנים אותה תמיד יותר מחילוניים

יעל משאלי | 8/1/2007 7:26

עכשיו, רגע לפני הפגרה שגזרתי על עצמי, זה בדיוק הזמן לענות על השאלה המציפה את המייל שלי ואת כל אמצעי התקשורת האחרים העומדים לרשותכם: למה? למה ה"אנטי" הזה דווקא כלפי הציבור הדתי? למה את כל כך עוינת אותנו? מה הבעיה שלך? ו"הרי כולם יודעים שהציבור הדתי הוא הכי איכותי במדינה".

ואמנם, ה"כולם יודעים" הזה יש לו על מה להתבסס היסטורית. היו ימים כאן במדינה שאף אחד לא האמין שחובש כיפה עלול לגנוב, לרצוח, לחמוד, או אפילו סתם לשקר במכולת. אני עד היום לא מאמינה ומסרבת להיפטר מהאילוזיה הילדותית שגדלתי עליה ש"דתיים יותר טובים בכל מיני דברים מחילוניים". דתיים צריכים להיות יותר טובים בכל מיני דברים מחילוניים. גם זה חלק ממה שנקרא קידוש ה' לעומת חילול ה'.

ובכן, דווקא בגלל זה שהיום אנחנו כל כך מלאים בעצמנו ובלי שום סיבה טובה. ודווקא בגלל שגם אני דתית אני יותר מתעצבנת (וכואבת) קלקולים שקורים בתוך המגזר. וזה מתחיל, באופן טבעי, בדברים הכי קטנים.

למשל, יותר מעצבנים אותי שכנים שמוציאים את הכלב שלהם לנבוח בחוץ לפנות בוקר באפרת, מאשר הכלב של השכן החילוני בשהם. מי ששנה אחרי שנה בונה את הסוכה שלו בחצות הלילה שם, מפריע לי הרבה יותר ממסיבה רועשת בלילות שבת כאן. והכי אני מתביישת זה כשמישהו דתי מעכב כאן תור שלם בסופר רק מפני שזו "זכותו" להתעכב על כל מוצר, להתווכח על מחירו, לרוץ להחליף אותו במוצר מקביל זול יותר ולהתווכח עליו שוב. כל זה כשיום שישי והתורים ארוכים ולחוצים. ההתנהגות היא אמנם אותה התנהגות, אבל מהדתיים אני מצפה שערכי ההתחשבות בזולת יתפסו מקום יותר משמעותי באג'נדה שלהם.

בתל אביב יותר טוב?

המהלך האוטומאטי שמוציא מדתיים את התגובה "ואצל החילוניים יותר טוב? ד"ש מבני סלע" הוא, למרבה הצער, התקפה שאינה מגנה עלינו כלל. פשיעה בתחום המיני במגזר החרדי והדתי אינה נעשית יותר נסבלת רק מפני שגם אצל החילוניים היא קיימת, אבל החרדים ישתמשו בזה כתירוץ וניגוח להמשך ההסתרה וההתעללות. ובעוד בחברה החילונית לא תמצא בר דעת שיגן על השכן המתעלל שלו, אצל הדתיים קודם כל מכחישים בכלל את האפשרות (פדופיל בקיבוץ סעד?? לא!!! העבירו אותו לאפרת. למתנחלים לא איכפת, דודה שלו כבר סידרה לו עבודה עם ילדים במתנ"ס).

מובן שיותר מרגיזים אותי עיוותי הדין המתמשכים בבתי הדין הרבניים בחסות ההלכה, מאשר קרקס האגו בבית המשפט העליון בחסות היסוד הנפשי של האליטה הפלצנית. כואבת לי יותר האלימות בבתי הספר הדתיים מאשר החילוניים. מביאים לי את הקריזה מורים "שלנו" שקובעים אסיפת ההורים לשעה 18:07 ומקבלים את ההורה המוזמן רק ב-19:28,

כשהם מניחים שגזל הזמן הזה הוא לגיטימי וימשיכו לעשות את זה בכל אסיפת הורים. דחיית השונה והאחר מזעזעת אותי אצל דתיים ואינה מזיזה לי אצל חילוניים, אותו דבר שנאה וקנאה.

כשאני שומעת על איש מקדומים (או מפסגות) שגירש את אשתו לאחר שלושים (או שמונה עשרה) שנות נישואים, חמישה ילדים ושבעה נכדים, כדי לחיות עם אישה (או נערה) אחרת, והשאיר אותה בחוסר כל (כי הוא כבר לא "חייב" במזונות לילדים ואז מה אם היא הייתה מורה כל השנים וגידלה את ילדיהם כשהוא עשה קריירה מצליחה כעורך דין, או כעסקן במועצת יש"ע...) זה כל כך לא מעניין אותי שגם אצל החילוניים ככה מתנהלים העניינים.

כשוועדת קבלה של נווה דניאל דוחה משפחה של עולים חדשים שכבר רכשה שם בית ומסיעה את ילדיה מתחילת השנה ממרכז הארץ לביה"ס האזורי בגוש עציון, לא ממש מטריד אותי שגם בקיבוץ הארצי יש וועדות קבלה. אצל הדתיים הכל יותר מביך, מבייש, מגעיל ומכעיס אותי.

וביערת הרע מקרבך

ומצד שני (טוב, ברור שיש גם מצד שני) יש גם דברים טובים. כאלה המרחיבים את הלב, מעוררים גאווה ושמחה. אבל בשביל זה אתם לא צריכים אותי.

המדור יוצא לחופשת כתיבה.
הרומן "שעשני כרצונו" ייצא לאור, בעז"ה, בין פורים לפסח תשס"ז.