שתי נערות ונער היו במעלית כשנכנסתי. באופן מוזר התברר שהם התברכו בחלוקת הקשב מצוינת. כולם היו עם אוזניות של אמ פי 3 באוזניים. זה לא הפריע להם לשוחח בשלישייה. באופן מוזר לא פחות, נושא השיחה היה גלעד שליט. "צריך לשחרר אותו", אמרה אחת עם סיגריה מכובה בין האצבעות, "כי הוא כבר הרבה זמן בשבי, וההורים שלו מסכנים". השנייה, עם כובע גרב של ראפרים וכפפות אמרה "ברדיו אמרו שיהיו פיגועים. אבל אח שלי בצבא אמר לי שאין מה לדאוג". המשתתף השלישי שאל "כמה זמן הוא כבר בשבי", אבל לא נשארתי לשמוע את התשובה.

שמענו כבר את כל הנימוקים האפשריים בעד ונגד העסקה, ואני לא מאמין שמישהו עוד יכול להמציא נימוק חדש, משהו שובר שוויון שישכנע את המתנגדים או להיפך. אני בעד. לא בגלל שאני חושב שהמחיר שהולכים לשלם עבורו הוא סביר, ולא בגלל שאני לא מכיר בסכנות בשחרור רוצחים. אני בעד ...

מי שקרא את עיתוני סוף השבוע הבחין בוודאי בעומק הבלבול שנוצר בעקבות מחאת הכרזות המתרחבת. פרשנים, קציני צבא בכירים, רבנים, אנשי ציבור וסתם טרמפיסטים. כל אחד תורם את חלקו לסיפור, כל אחד והאינטרסים שלו. בסוף העיתונים היה קשה מאד להבין אם החיילים המורדים הם פורעי חוק חסרי מרות - גם לא של רבנים, רודפי בצע, או חסרי אישיות שממלאים את מצוות הרב. אצל רובם ניכרו טביעות האצבע של שיחות הרקע שקיבלו מגורמים שונים במערכת הביטחון, ועומק התדרוכים - כעומק המבוכה. להוציא את ידידיה מאיר בתוכנית "המקור", כמעט אף אחד לא העסיק את מקלדתו בשאלה מי באמת מכניס את הפוליטיקה לצה"ל. הכי נוח, הרי, ליפול על שלושה חיילים, שני רבנים ואחד אלוהינו.



התקבל במייל:

"שלום רועי

בעקבות הטור האחרון שלך על הילדים של קיץ 2005, עלה לי רעיון להפוך את השיר המפורסם ההוא של שמואל הספרי, ...

יש כמה אלופי תקשורת בימין. בדיוק כמו ביתר מגזרי ישראל והסביבה, גם הם יודעים להתל בעיתונאים, לתמרן מערכות, לשווק את האינטרסים שהם מייצגים ולקבוע לעתים סדר יום. זה לא מובן מאליו, ולא תמיד היה כך. בדיוק כמו ההסברה הצולעת של ישראל, שנזכרה להתחיל לעבוד רק 20 שנה אחרי הפלסטינים, גם בימין עדיין מתקשים להבין את החשיבות בשימוש המושכל בכלי התקשורת. היא עוינת, היא מתלהמת, היא לא מייצגת, היא שטחית, היא "קליפה". הכל נכון, אבל להגיד את זה ולהמשיך לעצום עיניים, זה לא אסטרטגיה.


כאמור, יש כבר כמה שהבינו, וזה הרבה יותר ממה שהיה לפני ארבע שנים. לא מעט גופים, ארגונים, תנועות ובודדים בימין עובדים על בסיס קבוע עם יועץ תקשורת או דובר, חובב או מקצוען. אלה שלא, והם הרוב, תמיד נשארים בצד המופתע, הממורמר והחבוט. את העובדה שמדובר בתמימות, הבנתי לראשונה בעקבות פרשת נתן עדן זדה. אחרי ששככה הסערה, ...

מקובל לחנוך בלוג חדש בהקדמה מינורית, כמה מילים לא מתחכמות, פתיח לא מחייב. הרי זה רק בלוג. לא תופס מקום של אף אחד. שתי שורות, לדעתי זה מספיק. אפשר לעבור הלאה.

***

אחד ממנופי הלחץ הפוליטי מצד ארגוני שמאל מופעל על אמנים מובילים. פרסום על הופעה של אמן כזה המתוכננת להתקיים מחוץ לקו הירוק, גוררת מיד מכתבים, פניות ועצומות פייסבוק. הרי לא יעלה על הדעת שאמן ירוויח את לחמו, בעוד שהפלסטינים נאנקים תחת זוועת הכיבוש. ובכלל, ממתי מתנחלים צורכים תרבות, הרי עיקר עיסוקם הוא עצם התנחלותם.

אבל ללחץ הזה יש גם צד שני. לדוגמה, אמן מצליח כמו אדיר מילר. ממש לא דחוף לו לנסוע עד לאי-שם בשומרון, אבל אם יסרב, יתויג כסרבן שטחים, אידיאולוג של השמאל. פרסום כזה יכול להזיק לו. עצומות בפייסבוק גם בימין יודעים לייצר, וסירוב להופיע בשומרון עלול לפגוע גם בהופעה בגבעת שמואל או בפתח תקווה. ...