היחצ"ן של המדינה

זאת לא הפעם הראשונה שברק מצליח לשלוט בכיווני הרוח. לפני שנה וקצת הוא חטף מכל הכיוונים על המאחזים הבלתי מפונים. מצד אחד אופיר פינס מכניס לו, מצד שני עקיבא אלדר טוחן אותו. אבל אהוד לא בא להיות שר ביטחון כי הוא פראייר. היעד שיביא את ההישג הנדרש, הבין אהוד מהסיירת, הוא בית המריבה בחברון. אתה זורק גפרור, מחכה קצת, השטח בוער, ואז תן למתנחלים המופרעים לעשות בשבילך את העבודה. כבר ירד קצת הלחץ. בסוף אתה גם עוקץ עם פינוי מצולם היטב וגוזר את הקופון. 

עם כמויות הריר שהזילו אתמול כלל פרשני ישראל על החלטתו של אהוד ברק לסגור את ההסדר עם ישיבת הר ברכה אפשר למלא את מפלס הכינרת. יודע ברק נפש פרשניו. הוא קורא עיתונים, שומע קצת אברמוביץ בערב, לא צריך להיות איל ארד כדי להריח את הדרך הנכונה. הנאורה, אם תרצו.

רק לפני שבוע מלאו כלי התקשורת שלל טענות נגד שר הביטחון שהעסיק עובדת זרה שלא כחוק. היו שם קריקטורות, חומר טוב לסאטירה, מאמרים, ותזכורת על ההסתבכויות האחרונות של בני הזוג ברק. שלשום היתה הסלמה נוספת במצבו של השר. על הבוקר העבירה הממשלה החלטה על אזור העדיפות הכולל עשרות התנחלויות. אוי ליד שככה הצביעה.

אבל היד שלא הצליחה למנוע את הצטרפותו של אלון מורה לאזור העדיפות, היא היד שתוריד בערב כאפה לימין. (הקיצוני, ברור קיצוני. כל ימין הוא קיצוני). ברק, בחושיו הסבירים, הצליח ביום ראשון לראות את הכותרות של יום שני. הצליח לחזות את ההתקפה הנועזת של חבריו לכנסת, אויביו למפלגה, שכניו באקירוב, וביצע קרב בלימה עם אפס אחוז סיכון.

בשבע וחצי אמור היה הרב מלמד להתייצב בשלשות ברחבת המסדרים של משרד הביטחון. 15 דקות אח"כ, בשעה רבע לשמונה, כבר היתה הודעה לתקשורת עם ההחלטה האמיצה-הנועזת-החגיגית-הדרמטית. מחיאות כפיים סוערות. את "בעיית אלון מורה" החליפה "החלטה היסטורית". את "שכחתם-את-אשקלון" החליף תוך דקות ספורות "סוף סוף צעד אמיץ של ברק". 

ביקור במסגד

הייתי אתמול בבוקר במסגד בכפר יאסוף. שרפו ספרי קודש, שרפו שטיח, לכלכו, והשחיתו. אבל רק בשביל לדייק בעובדות, וגם אם זה נשמע פחות דרמה, לא נשרף אף מסגד. המבנה עומד יציב, תקין, בלתי מפוחם. אם מישהו שומע חדשות ומדמיין מסגד עולה בלהבות, או עוצם את העיניים ורואה את ליל הבדולח, שיקפוץ לכפר יאסוף. רק חצי שעה מתל אביב.