אמש הובא למנוחות

בשעה 10:12 בבוקר הגיעה הודעה בביפר בזו הלשון: "בעוקף חוסן, סמוך ליישוב ביתר, תאונת דרכים קטלנית. במקום הרוג, וככל הנראה רכב בוער ונהג משאית פצוע קל". עוד ביפר. כמעט כל יום הוא מגיע. אף אחד כבר לא מתרגש. זה מחזיק מבזק, לפעמים ידיעה, וכמה מהדורות חדשות ברדיו. אם אין "משפחה שנמחקה" או "הטרגדיה של הזוג הטרי", האייטם לא שורד עד מחר. אחרי כמה שעות המשטרה שולחת הודעה עם שם ההרוג, בן כמה היה ואיפה גר, והסיפור מאחורינו. ההרוג השרירותי בתאונת דרכים הוא עוד מספר בסטטיסטיקה העצובה. 444 מצאו את מותם בשנת 2008. ב-2009 רק אלוהים יודע כמה ייגמר.

בשיר הכי מטלטל שנכתב בעברית על תאונות דרכים כותב שלום חנוך בבית האחרון:
"בבוקר תקום ותפתח ת'עיתון
בתחתית העמוד שלפני אחרון
פנים של ילד שמצא את מותו
במכונית החדשה של אבא".
מזעזע אבל נכון. תחתית העמוד שלפני האחרון.

אמש בשעה 19:42 הגיע הביפר מהמשטרה. "בהמשך לתאונת הדרכים ליד ביתר, שם ההרוג הוא ליעד הראל, בן 25 מירושלים". בום. ברגע אחד, המבזק שהכתבתי בבוקר, קיבל שם, פנים, זיכרונות וכאב לב. ההרוג הוא חבר.

במילואים האחרונים, לפני חצי שנה בערך, ישבנו בחמ"ל בדרום הר חברון. הוא תכנן מסיבת הפתעה לחברה שאהב. קצין במילואים, מאבטח בבית ראש הממשלה, זוגיות טובה, נשמה טובה, חיוך מקסים, הרבה חברים, גבר בלי דאווין. אחרי יומיים יצאנו הביתה לסוף שבוע. את הדרך לירושלים נסענו ביחד. סיפר עליה, עליו, עליהם. הורדתי אותו בשכונת מלחה, ויומיים אחרי, חזרנו למוצב. בשבת הקרובה היה אמור להציע לה נישואין. שכר צימר בצפון, קנה טבעת. הכל היה מוכן. ברגע אחד הכל התהפך. אתמול הובא למנוחת עולמים. ה' ישמור.