הילדים שהפכו ללוחמי המחתרת הציונית בעירק

בגדד 1948. מכתב ששלח הבן הגדול מישראל הוביל לחיפוש מדוקדק של הבולשת בבית משפחת מצלאווי שברובע היהודי בבירת עיראק. שוטרים חמושים פרצו במפתיע לבית, והחלו לחפש נשק. שני כלי נשק כאלה הוחבאו במיומנות קודם לכן, אחד מהם בסליק בארון המטבח. השוטרים הפכו את הבית ולא מצאו דבר, ואז התקרבו לארון המדובר. אם המשפחה, שהייתה לבדה בבית, אזרה אומץ. היא נטלה סכין, נכנסה לחדר המטבח, והתקרבה לשק האורז הגדול שמתחתיו הוחבא הנשק. בתנועה חדה היא פערה את השק, וגרגרי האורז נשפכו ונערמו לרגלי השוטרים "אתם רואים, אין כאן שום נשק", אמרה בתנועה ניצחת. השוטרים המאוכזבים עזבו את הבית.

"לא תאמין", מספר זבולון הראלי, מי שהטמין את הנשק המדובר. "הייתי אז צעיר, ועבדתי במשרה קטנה בעיתון 'עיראק טיימס'. אחותי הקטנה הגיעה בריצה וסיפרה לי שהבית מלא בשוטרים שמחפשים אותי ואת הנשק. אמרתי לעצמי שאם אלך הביתה יעצרו אותי לחקירה. הייתי לחוץ ומפוחד מאוד. אספתי את הדברים והלכתי להסתתר בבית דודתי. היא ניסתה להרגיע אותי, נתנה לי קובה. אכלתי ונרדמתי".

זבולון הראלי נולד בבגדד בשנת 1927, השני מחמישה אחים ואחיות. הוא ואחיו היו פעילים בתנועת המחתרת הציונית שפעלה בעיראק בשנות הארבעים. גם היום, בגיל 93, הוא מתחזק רעמת שיער לבנה ושפם מסודר. הוא מתגורר ברמת־אפעל עם אשתו שרה, לא הרחק מבתם היחידה, ומקדם את תוכניותיו להנצחת יהודי עיראק. לשם כך הוא משתמש גם בדואר אלקטרוני ובווטסאפ.

שיחתנו מתקיימת, כמתבקש בעידן הקורונה, כאשר בינינו חוצצת גדר ביתו של הראלי. במבטא עיראקי מתגלגל הוא מספר על קורותיהם של ילדים בני 13 שהפכו ללוחמים אמיצים ולפעילי עלייה.

בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים הופצה בבגדד וברחבי עיראק תעמולה נאצית ואנטישמית. מי שעמד מאחוריה היה ד"ר פריץ גרובה, שגריר גרמניה בארץ הפרת. הוא עשה זאת יחד עם המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, ששהה באותן שנים בעיראק ולימים זכה לדרגות קצונה גבוהות באס־אס, ועם מפקד ה"מתנדבים" הפלסטינים פאוזי קאוקג'י, שמדיו כללו את עיטור צלב הברזל הגרמני.

באפריל 1941 בוצעה בעיראק הפיכה שלטונית צבאית, ובעקבותיה הוקמה ממשלה חדשה בראשות הקצין הפרו־נאצי רשיד עלי אל־כילאני, שקיבלה סיוע צבאי מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפשיסטית. אל־כילאני דרש את סילוק הצבא הבריטי מהמדינה. מלחמתו בבריטים נמשכה חודשים אחדים, והסתיימה בניצחונה של בריטניה.

הזעם על התבוסה הביא את ההמונים לבצע פוגרום אכזרי ביהודי עיראק, הלא הוא הפרהוד. כ־179 יהודים נרצחו בו, ויותר מאלפיים נפצעו. העיראקים, שהושפעו מהתעמולה הנאצית שהופצה בארצם, הוציאו יהודים מכלי רכב ומאוטובוסים והכו אותם למוות. יהודים נגררו ברחובות ונשחטו בסכינים. לטבח הצטרפו גם שוטרים ופקידי ממשלה, שנטלו נשק והרגו ביהודים, שרפו את חנויותיהם ובזזו את רכושם. הפורעים ביצעו מעשי אונס וריטשו תינוקות, זקנים ונשים. ילדים הושלכו לנהרות ולבארות.

"הייתי ילד בן 13, שמענו את הזעקות מהבית הסגור שבו התבצרנו", מתאר הראלי. "באזור שלנו שכן השוק, ולמזלנו הפורעים התרכזו בביזת הרכוש היהודי וכך נמנעה מאיתנו פגיעה בנפש. היינו מנותקים לחלוטין זה מזה, ולא ידענו מה באמת מתרחש. רק אחרי שהזוועות הסתיימו ויצאנו מהבית, שמענו את העדויות והתוודענו לאסון הנורא".

ידעתם אז מה מתרחש עם יהודי אירופה
"שמענו שמתנכלים ליהודים. אני זוכר שהקהילה התכנסה ליום צום אחרי שהגיע מידע על מה שעושים ליהודים בפולין. ההנהגה של הקהילה בטח ידעה יותר, אבל ודאי שלא ידעו את הזוועות הנוראיות שביצע היטלר".

מידור קפדני

תחושת העלבון וחוסר האונים שאחזה ביהודי עיראק, בעיקר הצעירים שבהם, בעקבות הפרהוד, לא נתנה להם מנוח. הם סירבו להמשיך לעמוד מחוסרי הגנה מול מבקשי נפשם. שליחים מהיישוב היהודי בארץ ישראל הגיעו כדי לארגן את הצעירים למסגרת מסודרת של מחתרת ציונית. המחתרת פעלה למען שלוש מטרות מקבילות: חינוך ציוני, עידוד עלייה והגנה.

"יהודים רבים רכשו נשק להגנה עצמית", מספר הראלי על הימים שקדמו להקמת המחתרת. "היו התארגנויות של צעירים, אבל לא באופן מסודר. אני זוכר שדיברתי עם חבריי ואמרנו לעצמנו שהמציאות הזאת לא יכולה להימשך. חברים סיפרו לנו על התארגנות חשאית, ועל פגישה שמתקיימת בנדון. הגענו לפגישה וראינו שם כמה חברים מהכיתה שלי. הופיע שם גם אנצו סרני".

ד"ר אנצו חיים סרני היה השליח הראשון שהגיע לעיראק מטעם המוסד לעלייה ב' של ההגנה. הוא עשה זאת במסווה של איש קשר בין משרד חברת 'סולל בונה' בעיראק ובין הצבא הבריטי. השמועות על אירועי הפרהוד הקשים הגיעו גם ליישוב העברי בארץ, וסרני נשלח לאתר ולגבש קבוצות לעלייה לארץ, הן מקרב יהודי עיראק והן פליטים ממזרח אירופה שברחו מהנאצים והגיעו לשם. הוא ארגן שיעורי עברית לצעירים מקומיים, וסייע בהקמת כוח הגנה עצמית לקהילה היהודית.

"עברנו קורסים שונים, הפכנו להיות מדריכים, ופוזרנו כל אחד למשימתו בין שלוש הזרועות של המחתרת שעבדו בשיתוף פעולה", משחזר הראלי. "הזרוע החינוכית, 'החלוץ', הייתה עמוד השדרה של המחתרת. פעיליה היו אחראים ללימודי העברית, הציונות וההיסטוריה של ארץ ישראל. הבוגרים שלה השתלבו לאחר מכן כפעילים בזרוע 'ההעפלה', שתפקידה היה להעלות יהודים לארץ ישראל. אחרים היו פעילים בארגון 'השורה', שהיה אחראי למערך ההגנה של היהודים העיראקים מפני הפורעים המוסלמים. חלק מהחברים היו פעילים בשלוש הזרועות".

שני אחיו של הראלי, וגם אשתו לימים שרה, השתתפו במחתרת הציונית. הראלי טורח להבהיר בחיוך: "את אשתי הכרתי אמנם בתנועה, אבל התחתנו רק אחרי שהיא עלתה לארץ. שלא יהיו אי־הבנות".

הראלי היה פעיל בזרוע החינוכית – תחילה כמדריך ואחר כך כיו"ר מועצת הסניף בבגדד. "הפעילות הייתה מסודרת מאוד, התקיימו ועידות שנתיות והוקמו ועדות שונות", הוא מספר. "לימדנו את השפה העברית, את התרבות היהודית ואת הערכים הציוניים. בכל מוצאי שבת הייתה פגישה של כלל המדריכים. הם הגישו דו"ח פעילות ושמעו שיחה מהשליח הישראלי והנחיות לשבוע הבא. בסך הכול הוקמו ברחבי עיראק 23 סניפים של תנועת החלוץ. לסניפים ניתנו שמות בעברית, על שם ערים ביישוב הציוני".

הפעילות הייתה סודית, ונעשתה תחת משטר מחתרתי חמור. פעילים חדשים התקבלו רק לאחר בירור יסודי. רשימות המידע על הפעילים, מקומות המפגש ושמות הסניפים, הוטמנו במקומות מחבוא. נקבעו כינויים ודרכי הסוואה למפגשים ולפעילות. הקשר עם הארץ נעשה בדרכים שונות, למשל באמצעות חיילים מהיישוב היהודי בארץ ששהו באזור במסגרת שירותם בצבא הבריטי. כשנדרש קשר מיידי, הוא בוצע בעזרת מחלקת אלחוטנים.

"השתמשנו בשמות בדויים כדי שאם מישהו ייתפס ויעבור עינויים על ידי השלטונות, השמות שימסור לא יהיו רלוונטיים", מסביר הראלי. "שמי המקורי, יוסף מצלאווי, שונה לזבולון הראלי, ובו אני משתמש עד היום. בין חברי הזרועות השונות היה מידור, ואפילו על חלק מהפעילות של מדריכים שהיו תחת פיקוחי לא ידעתי. אני זוכר שכעסתי על אחד המדריכים שלטעמי התרשל בעבודתו. הוא לא הגיש לי דו"חות עבודה, ואלה שהוגשו היו מפוזרים מאוד. קראתי אותו אליי והדחתי אותו מההדרכה. לפני כמה שנים, בתוכנית ששודרה בגלי צה"ל, העלו את האדון הנכבד יצחק סייג לשידור. הוא הזכיר לי שהדחתי אותו, וגילה לי שהוא למעשה היה חלק ממחלקת האלחוטנים ודאג לתיאום עלייה לישראל. מה שראיתי כעצלנות, התבררה כפעילות חשאית".

אימונים בהרים

כאמור, כלקח מאירועי הפרהוד הקימה התנועה את 'השורה', ארגון הגנה חמוש. "בתחילה הנשק הגיע מארץ ישראל, בחשאי. לאחר מכן קנינו נשק אצל הכורדים וממקורות נוספים. אני לדוגמה גיליתי במקרה שהבוס שלי בעיתון 'עיראק טיימס', שכח אקדח בכספת המשרד לפני שסיים את תפקידו וחזר לבריטניה. לקחתי אותו והחבאתי בסליק בבית, ואף אחד בעבודה לא ידע. לקחו אותנו להרים, ושם אימנו אותנו בשימוש בנשק חם, בהשלכת רימונים ובההגנה עצמית. בשנת 1943 הכנו תוכנית הגנה לרובע היהודי, שבו חיו 80 אחוז מיהודי בגדד. בפתחי הגישה לרובע סומנו עמדות. אני הייתי מפקד גזרת שכונת טטראן, שבה היו ארבע עמדות מסומנות. הספקנו לעשות תרגיל על יבש כדי לראות את מוכנות החברים, והתוצאה הייתה טובה".

שעת המבחן הגיעה ב־1948. יחסי הממלכה המאוחדת של עיראק עם הבריטים התחדשו, במסגרת הסכם שעורר התנגדות רבה. היהודים חששו שהמשטר יניע את ההמון לפרוק את הזעם עליהם. "היינו בכוננות שיא", מספר הראלי. "הוצאנו חלק מהנשק שהוסלק, הפעילים היו בעמדות וחיכו לפקודה. ברגע האחרון, לפני שהעניינים הסתבכו, המשטרה התערבה ועצרה את הפורעים לפני שהתקרבו אלינו".

פעילות המחתרת לאורך השנים, בוודאי רכישת הנשק ואחזקתו, הייתה בלתי חוקית. אך לאחר שהוקמה מדינת ישראל, כאשר הציונות הוכרזה כפשע, העניינים הפכו קשים עוד יותר. צעירים רבים שנחשדו בהזדהות עם הציונות נכלאו לתקופות ממושכות, או נדרשו לפדות את חירותם בסכומי כסף גבוהים. הראלי מזכיר צעיר בשם דניאל ברוך, שרכש נשק בבצרה, נכלא ונידון למאסר ועבודות פרך.

"העפלה לישראל נחשבה גם היא פשע, מה שהקשה כמובן על זרוע ההעפלה שלנו", מספר הראלי. "החברים שטיפלו בהעפלה איתרו יהודים שרצו לעלות, רשמו אותם וגבו תשלום בעבור המבריחים. לאחר שיצרו קשר עם רשת ההברחה, קבעו איתם מועד ומקום איסוף. בלילה האחרון לפני היציאה העולים היו צריכים לשהות בדירת מסתור הידועה למבריח, בלי שאף אחד ידע על התוכנית ויסכן את כל הרשת. במקרה אחד נמצא פתק בעברית של אחד המדריכים, שבו נכתב המקום שבו היהודים מתחבאים לפני העלייה. על המדריך נגזרו חמש שנות מאסר.

"מאות יהודים נעצרו, נחקרו ונאסרו בגלל מכתבים שקיבלו מארץ ישראל, או סתם כי חשדו בהם שהם ציונים. יהודי אחד נתפס כשהוא מנקה את המשקפיים שלו ברחוב. האשימו אותו שהוא מאותת לכוחות אויב ציוניים, והוא נשלח לכלא. זה היה משטר צבאי אכזר שרדף את היהודים, ופסק הדין שלו היה סופי ובלתי ניתן לערעור".

נתיבי הבריחה לישראל היו שונים. בשנים הראשונות היהודים שביקשו לעלות אמרו שהם הולכים לנפוש בהרי לבנון, ומשם התגנבו לארץ. בצפון עיראק סייעו הכורדים בהברחת יהודים. בדרומה, מהעיר בצרה, יצאו יהודים בשיט דרך ים סוף. "לא כל מבצעי ההעפלה לישראל הוכתרו בהצלחה", אומר הראלי. "עשרות יהודים נתפסו ונידונו למאסר, שלושה נרצחו על ידי מבריחים בצפון עיראק, ושניים נוספים נהרגו בהתהפכות משאית במדבר. ב־1947 נערך 'מבצע מייקלברג', שבו הוטסו לארץ כמאה בחורים ובחורות. אני באופן אישי ברחתי מעיראק בשנת 1949 עם חבר, דרך איראן. אחרים שניסו לברוח בדרך הזאת נתפסו ונשלחו לחמש שנים בבית הסוהר".

לאחר קום המדינה, המשטר העיראקי גמר אומר לחשוף את המחתרת הציונית. "זה היה טירוף. נערים בני 13 ו־14 נחשדו בפעילות במחתרת. תלו אותם אחרי עינויים קשים שלא יתוארו. הסוחר היהודי שפיק עדס הואשם בהברחת ציוד מלחמתי לישראל, ונתלה בעיר בצרה לקול צהלות הצופים. צעיר יהודי קומוניסטי נתפס והסגיר לידי המשטרה חמישה חניכים של החלוץ הצעיר, והם עונו ומסרו שמות של חברים ומדריכים. הבולשת הגיעה לבתים רבים וערכה בהם חיפוש, ומאות יהודים נעצרו ונשפטו. התנועה הורתה ל־15 מדריכים שידעו שהם נחשפו לעזוב את הבית ולגור אצל חברים, עד הברחתם לארץ.

"לאט לאט גילה המשטר עוד ועוד שמות של מדריכים בתנועה. היינו צריכים להחליט אם להעלות את כלל המדריכים לישראל כדי לשמור על חייהם, ולהשאיר את החניכים ללא יד מכוונת. היה ויכוח פנימי קשה. אני, שכבר הייתי בארץ, התנגדתי להעלאת המדריכים, אבל בדיעבד אני אומר שטעיתי. מספיק שאחד מהם היה נתפס עם נשק, המשטר העיראקי האכזרי היה ממיט כליה על היהודים. המזל הוא שלא קיבלו את דעתי. 52 מדריכים ומדריכות עלו בבת אחת לישראל בדרכים שונות. לפני הבריחה הגדולה, אנשי  צוות האלחוט העמיסו את המכשיר שהיה מסווה כמכשיר רדיו, כיסו אותו בבד, העמיסו אותו על עגלה רתומה לסוס והשליכו אותו בנהר החידקל, כדי להעלים ראיות".

סיר הבשר

העלייה הגדולה של יהודי עיראק התרחשה לאחר גיבוש חוק שלילת האזרחות במרץ 1950. ראש ממשלת עיראק תאופיק א־סוודי אִפשר ליהודים לצאת מעיראק בתוך שנה, בתנאי שיוותרו על אזרחותם ורכושם. להפתעת העיראקים, היהודים בחרו לעזוב את עיראק ועלו לישראל במבצע 'עזרא ונחמיה', שאותו ניהל השליח מרדכי בן־פורת. רוב היהודים עלו דרך פרס, בזכות פעילותו של השליח שלמה הלל, לימים חבר כנסת. מקהילה של יותר מ־130 אלף יהודים, נותרו 3,000 בלבד. פעילות המחתרת הציונית בעיראק הצליחה להביא בתוך עשר שנים לעליית יהודי עיראק לישראל. בסיום פעילותה אירע אסון כאשר שניים מאנשיה, יוסף בצרי ושלום צלאח, נתפסו ונידונו למוות בתלייה.

"הפעילות שלנו הייתה נגד ההיגיון", מסכם הראלי. "רבים חשבו שהקהילה העיראקית מבוססת ולא תעזוב את סיר הבשר כדי לעלות לארץ ישראל השוממה. אלמלא המחתרת הציונית, ובעיקר תעוזת ליבם של ילדים ונערים בני 13 ו־14, יהדות עיראק הייתה מושמדת ולא היה נשאר לה זכר. מספיק לשמוע על הזוועה של תליית תשעה יהודים ב־1969, בעקבות מלחמת ששת הימים, כדי להבין את האכזריות והדורסנות של המשטר העיראקי הארור. היו יהודים שהוריהם נעלמו על ידי המשטר, ואחרים שנעצרו ועונו בחשד לסיוע לאויב. הסיפורים האלו עדיין לא סופרו, ואני הולך להציג אותם בקרוב במוזיאון ליהדות בבל, שאני אחד מחברי ההנהלה שלו".

בתום הריאיון הוא מבקש לסיים במסר בעבור הצעירים בישראל: "חשוב לי שהדור הצעיר יבין כמה הוא יכול להיות מעורב בענייני חברה וציונות. אני אומר את זה כל הזמן לנכדים ולנינים שלי. תזכרו אילו דברים גדולים סבא והחברים שלו עשו כשהיו בני 13, למרות הקשיים והרדיפות. תפעלו גם אתם למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל".