יותר ויותר יהודים ברחבי העולם מבקשים אזרחות גרמנית, ובראש המבקשים ניצבים הישראלים. לפי תחקיר של "יידישה אלגמיינה", בשנים האחרונות הגישו נרדפי הנאצים וצאצאיהם יותר מ־170 אלף בקשות להתאזרחות. מאז 2023, כ־45% מהבקשות במסגרת הליכי השבת האזרחות הוגשו בידי אזרחים ישראלים - נתון הממחיש את הקשר המורכב בין זיכרון העבר לחיפוש אחר אפשרויות לעתיד. התופעה מתרחבת במהירות, והסתירה הטמונה בה היא לכאורה בלבד.
חשוב להבהיר: בעבור צאצאים רבים למשפחות שנאלצו להימלט מגרמניה, הדרכון הגרמני אינו ביטוי להזדהות לאומית או לפיוס מלא עם העבר. בראש ובראשונה, הוא משיב להם זכות שנשללה ממשפחתם. לצד זאת, הוא משמש יותר ויותר גם אמצעי להגנה אישית ומשפחתית. כך שבה גרמניה - הארץ שממנה גורשו אבותיהם, שבה נרדפו או שאזרחותם נשללה בה - להיות כתובת אפשרית. לא בהכרח יעד להגירה, אלא דלת פתוחה לאירופה.
האפשרות הזאת מעוגנת בהוראה חוקתית שנקבעה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. סעיף 116, פסקה 2, לחוק היסוד הגרמני מקנה למי שאזרחותם נשללה בין 1933 ל־1945 מסיבות פוליטיות, גזעיות או דתיות את הזכות לקבלה מחדש, ומחיל את הזכות גם על צאצאיהם. ב־2021 הורחבה החקיקה גם למי שהרדיפות הנאציות מנעו מהם לקבל אזרחות מלכתחילה, אף שעמדו בתנאים לקבלתה. ברוב המקרים מדובר ביהודים שנרדפו בשואה.
הכי מעניין
פריטי שואה שהובאו מגרמניה | צילום: מוזיאון השואה של יד עזר לחבר
כך הורחב מעגל הזכאים לילדים, לנכדים ולדורות הבאים של משפחות שנאלצו לעזוב את ארצן, לעיתים לאחר שאיבדו את בתיהן, את פרנסתן, את רכושן ואת הקשר למולדתן. השבת האזרחות היא אפוא הכרה בזכות הנובעת מאחריותה ההיסטורית של גרמניה, ולא הטבה התלויה ברצונה הטוב או הליך הגירה רגיל. הנתונים העדכניים ממחישים את התרחבות התופעה: ב־2025 זינק מספר ההתאזרחויות שאושרו במסגרת הליכי השבת האזרחות בכמעט 60%, והגיע ליותר מ־11,500.
הישראלים היו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב מקבלי האזרחות: 5,924, לעומת 3,640 בשנה הקודמת. אחריהם ניצבו אזרחי ארצות הברית, עם 2,995 מקבלי אזרחות, לעומת 2,025 ב־2024. עוד 1,508 היו אזרחי מדינות אירופה. לצד הגידול במספר הבקשות, משתנה גם הפיזור הגאוגרפי של המבקשים, ואיתו המשמעות שהם מייחסים לדרכון הגרמני. במשך שנים נתפסה השבת האזרחות בעיקר כביטוי לזיכרון המשפחתי, לחיבור לשורשים ולהכרה בעוול היסטורי.
כיום מצטרפים לכך יותר ויותר שיקולים מעשיים: חופש תנועה, לימודים, עבודה ולא פחות מכך, ביטחון. כאמור, הדרכון הגרמני בפרט והאירופי בכלל קושר אפוא בין תיקון עוולות העבר להרחבת האפשרויות לעתיד. לדברי הסוציולוג לוקאס פוקס, מהמרכז הגרמני לחקר האינטגרציה וההגירה (DeZIM), הזינוק במספר הבקשות קשור גם ובעיקר לשינויים גאופוליטיים. בישראל קיבלה התופעה ממדים בולטים במיוחד, ושנת 2023 הייתה כמובן נקודת מפנה.
דגל ישראל ודגל גרמניה | צילום: שאטרסטוק
מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה בעזה שבאה בעקבותיה העמיקו את תחושת חוסר הביטחון, והובילו חלק מהישראלים לחפש דרכים נוספות להגן על עצמם ולהבטיח את עתידם. "ברוב המקרים זהו אמצעי ביטחון", מציין פוקס. "ההיסטוריה היהודית הוכיחה שכדאי שתהיה תוכנית גיבוי". עם זאת, הגשת בקשה לאזרחות לא מעידה בהכרח על כוונה לעזוב את ישראל. בעבור רבים, האזרחות הגרמנית משמשת רשת ביטחון - אפשרות שיוכלו לממש בעת הצורך, אם הנסיבות ישתנו.
גם הזיכרון ההיסטורי משפיע על הבחירה הזאת. בשנות השלושים, כשיהודי גרמניה ניסו נואשות להימלט מהרדיפות, מדינות רבות סגרו בפניהם את שעריהן. הגבלות ההגירה והסירוב להעניק מקלט הותירו רבים מהם ללא מוצא. הזיכרון הזה, העובר מדור לדור, ממשיך לעצב את תפיסת הביטחון של משפחות יהודיות רבות. כן, גם 80 שנה אחרי. בעבורן, הדרכון הגרמני מבטא באופן סמלי השבה של זכות שנשללה מאבותיהם בשל הרדיפות הנאציות ולחדש קשר שנקטע.
אלא שלא הכול נובע משיקולים היסטוריים ורגשיים. לפעמים השיקולים מעשיים למדי, וגם לתנאי ההליך יש משקל: השבת האזרחות נעשית בדרך כלל ללא תשלום, למעט הוצאות אפשריות על מסמכים ואישורים, ואינה מחייבת ידיעת גרמנית או מעבר לגרמניה. כך יכולים המבקשים להרחיב את האפשרויות העומדות לרשותם בלי להעתיק את חייהם למדינה. זיכרון העבר אינו נעלם, אך היחס אליו משתנה. גרמניה מציעה היום לתקן את העבר - רבים מהמבקשים מוטרדים הרבה יותר מן העתיד.
עוד כתבות בנושא
