צריך לחזור אחורה שני עשורים כדי להיזכר בתבוסה מהדהדת כמו זו שחטפו השבוע המפלגה הרפובליקנית ודונלד טראמפ. בבחירות האמצע ההן של 2006, איבד ג'ורג' בוש הבן את הרוב שהיה לו בשני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט - בלילה אחד. זה בדיוק מה שקרה הפעם, ובעוצמה רבה. הרפובליקנים, שהחזיקו עד כה ברוב יציב של שישה מקומות בסנאט, 47:53, איבדו שבעה מושבים לדמוקרטים. במקביל, הם הצליחו לשמור על כל מושביהם שעמדו לבחירה. כעת הפער עומד על עשרה לטובת הדמוקרטים - 54:44. זהו ניצחון שאי אפשר להפריז בעוצמתו או במשמעויותיו, וגם כאן כדאי ללכת ל־2006 וללמוד מההיסטוריה: הסיבה המרכזית לתבוסה של ג'ורג' בוש הבן הייתה המעורבות האמריקנית חסרת התוחלת בעיראק, והפעם מדובר באיראן.
באופן חד־משמעי, המלחמה באיראן עמדה בראש סדר היום בבחירות האמצע השנה, ושני נושאים נובעים ממנה ישירות – מחירי הדלק ויוקר המחיה, והיחס לישראל. החלק הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הצליח להחדיר בקרב ציבור גדול מאוד את הנרטיב שלפיו ישראל והעומד בראשה נתניהו דחפו את טראמפ וארה"ב למלחמה מיותרת ונמרחת ששום דבר טוב לא יוצא ממנה מלבד עליית מחירים חדה. במקומות רבים בארה"ב, בעיקר אזורים כפריים עם תמיכה שמרנית מסורתית, מחירי הדלק והסולר עלו בכמעט שמונים אחוז מאז פרץ העימות הצבאי מול משטר האייתוללות. מכיוון שהמשטר האיראני לא נפל, האמריקנים נשארו עם ידית התדלוק ביד ולא הבינו למה ועל מה הם משלמים כל כך הרבה. השבוע הם הצביעו בקלפי בדיוק על זה.
בבחירות כה סוחפות שלא הותירו מקום לשאלה מי ניצח ומי הפסיד, יש בכל זאת כמה תקדימים היסטוריים. הראשון הוא בחירתו של עבדול א־סייד לסנטור המוסלמי הראשון בתולדות ארה"ב, מטעם מדינת מישיגן. ההנחה הרווחת מאז בחירתו בפריימריז הדמוקרטיים על פני היילי סטיבנס המתונה, הייתה שהדמוקרטים במישיגן הלכו צעד אחד רחוק מדי שירחיק אותם משליטה בסנאט. מישיגן היא מדינה "סגולה" שהצביעה ב־2024 לטראמפ לנשיאות, וראשי המפלגה הדמוקרטית חששו שא־סייד מהווה סדין אדום בעיני חלקים רבים בקרב הדמוקרטים המתונים במישיגן, כולל כמובן האוכלוסייה היהודית החזקה. הכרזתה של סטיבנס יומיים לפני פתיחת הקלפיות כי היא מעבירה את תמיכתה למועמד הרפובליקני רוג'רס הייתה אמורה כביכול לסגור את הפער הקטן־יחסית שהיה לא־סייד בסקרים, אבל אז הגיע ליל הבחירות והוכיח את כוחו של ה"בלונאמי", הצונאמי הכחול ששטף בעוז את אמריקה – ממש כפי שאותו צונאמי רק בצבע אדום שטף את אמריקה לפני שנתיים בלבד בבחירות. הפעם א־סייד ניצח בפער ברור של שמונה אחוזים, ומינואר הוא יכניס את הרטוריקה האנטי־ישראלית הברורה שלו, שהיא על גבול האנטישמיות שאינה מעניקה למדינת ישראל זכות קיום אמיתית, למקדש הדמוקרטיה האמריקנית בוושינגטון.
הכי מעניין
עבדול א-סייד | צילום: Jeff Kowalsky / AFP
זו לא רק מישיגן וא־סייד, כמובן. הניצחון שומט הלסתות הראשון שהתקבל בליל הבחירות היה של המועמדת הדמוקרטית בדרום קרוליינה, אנני אנדרוס, על פני דארלין גראהם. גראהם היא אחותו של הסנטור הוותיק לינדזי גראהם שנפטר בקיץ האחרון, והמסורת המשפחתית נקטעה במהרה, כמו גם מסורת בת 28 שנים ארוכות שבהן המדינה השמרנית הזו לא בחרה סנטור או סנטורית דמוקרטים. גם צפון קרוליינה הלכה בעקבות אחותה הדרומית והעבירה את המושב הרפובליקני שלה לדמוקרטים.
הרפובליקנים הפסידו לכל אורך הקו, כולל במדינות במערב התיכון שבעשור וחצי האחרונים הלכו חזק ימינה. אוהיו ואייווה היו במשך עשורים מדינות מתנדנדות שהתוצאות בהן ניבאו כמעט בוודאות מי ישלוט בוושינגטון, אבל כאמור פנו לצד הרפובליקני והפסיקו להתנדנד. ובכן, עד השבוע: באוהיו ניצחו הדמוקרטים את המושב הרפובליקני בחמישה אחוזים, ובאייווה בשישה אחוזים. קנזס, המדינה הדרומית העמוקה שהצביעה בעבור טראמפ ב־2024 בהפרש דמיוני של 17 אחוזים ולא שלחה סנטור דמוקרטי לוושינגטון מזה כמעט מאה שנים, נצבעה השבוע בכחול כשאדם המילטון הדמוקרט ניצח בארבעה אחוזים את רוג'ר מרשל הרפובליקני.
במיין הצפונית לא הצליחה סוזן קולינס הוותיקה לממש את הקדנציה השישית (!) שלה ברציפות, ונכנעה לדמוקרטי טרוי ג'קסון בשבעה אחוזים. כמתמודדת הרפובליקנית המכהנת היחידה בסנאט במדינה שהצביעה לקמלה האריס ב־2024, לא היה לקולינס סיכוי.
ואחרונה חביבה היא טקסס: המבצר השמרני הגדול מכולם, אחת המדינות המאוכלסות והשמרניות שבלעדיהן לרפובליקנים אין תקומה. שם קיבלו הרפובליקנים סטירת לחי מצלצלת במיוחד כשהמועמד הדמוקרטי ג'יימס טלריקו הביס ב־11 אחוזים את יריבו הרפובליקני קן פקסטון. הדמוקרטים לוטשים עיניים זה זמן רב לעבר המדינה, שעוברת תהליכי עיור מואצים שבאופן מסורתי מגדילים את התמיכה הדמוקרטית, אבל מהפך דרמטי וחד כמו זה שהתרחש במדינת הכוכב הבודד לא הופיע אפילו בחלומותיהם הוורודים של ראשי המפלגה הדמוקרטית.
בית הנבחרים, הבית התחתון של הקונגרס, עבר כבר בשלב מוקדם לידיים דמוקרטיות. לרוב הזעום שהיה לרפובליקנים לא היה סיכוי להחזיק מעמד, והוא נשבר כבר בתחילת הערב עם הכרזתם של כמה מחוזות במזרח ארה"ב שעברו מאדום לכחול. ספירת הקולות עוד לא הסתיימה, וישנם מחוזות שהספירה בהם צפויה להימשך עוד ימים. לפחות בעת כתיבת שורות אלה לא מדובר בתבוסה היסטורית כמו זו של אובמה בבחירות האמצע הראשונות שלו, אז הפסיד יותר משישים מושבים – אלא הפסד צורב שיותר דומה לממוצע של בחירות האמצע בעידן המודרני עם כשלושים מושבים פחות.
מעבר לקונגרס, גם עשרות מושלי מדינות נבחרו השבוע, וגם כאן ישנו הישג דמוקרטי ראוי לציון: בארבע מדינות הפכה אחוזת המושל מאדומה לכחולה: טקסס, אוהיו, אייווה וג'ורג'יה. הרפובליקנים לא הצליחו להפוך שום אחוזה דמוקרטית לאדומה, בדיוק כפי שלא הצליחו להפוך שם כיסא של סנטור ליברלי. אם תרצו - הניצחון המוחלט, גרסת המפלגה הדמוקרטית.
הסימפטיה נסדקת
יום שלישי האחרון, יום בחירות האמצע בארה"ב. בכניסה לקלפי בבית הספר היסודי בצפון העיירה סיילם בניו־המפשייר, עומד בשעת צהריים דניאל בן ה־38 ומניף בשתי ידיים שלט של המועמד הרפובליקני לסנאט ג'ון סנונו. כשאני מזדהה כעיתונאי ישראלי הוא מחייך ואומר - "אתה יודע שסיילם זה בעצם קיצור של ג'רוזלם, ושאנחנו נמצאים ברחוב גבעת ציון". כן, אני יודע בהחלט, וגם אם לא ממש ברור לי כיצד השתנמך לו בניו־המפשייר הר ציון למעמד של גבעה בלבד, אני מעדיף להתמקד בשיחה עם דניאל בפוליטיקה. הוא פעיל שמרני שמנסה לשנות את צבעה הכחול של מדינתו. שנת 2000 הייתה הפעם האחרונה שבה הצביעה ניו־המפשייר לנשיא רפובליקני, וב־2010 בחרה בפעם האחרונה עד כה בסנטור מהמפלגה השמרנית. "אנשים אוהבים לשים את ניו־המפשייר בסל אחד עם שאר מדינות ניו־אינגלנד כמדינות דמוקרטיות בטוחות", אומר דניאל, "אבל האמת היא שזה לא נכון. אנחנו (הרפובליקנים, א"ש) שולטים ברוב המוסדות הממשלתיים כולל במערכת המשפט, וקמלה האריס ניצחה את טראמפ לפני שנתיים בשלושה אחוזים בסך הכול. אנחנו מדינה מתנדנדת, ואני מקווה שניצחון של סנונו היום יוכיח את זה".
השלכת המפורסמת של ניו־אינגלנד עדיין מכה בשלל צבעים בעיניו של מבקר מהמזרח התיכון, במשך כל הדרך מניו יורק אפשר רק להתפעל מכמה יפה כאן, אבל האנשים מודאגים. בשיחות אקראיות עם כמה קונים בוולמארט המקומי חוזר שוב ושוב נושא יוקר המחיה ההולך ומכביד, ובעיקר מחיר הדלק. מספר הקסם של הבחירות הללו היה ארבע: הדמוקרטים היו צריכים להעביר ארבעה מושבים רפובליקניים בסנאט לידיהם כדי לשלוט בבית העליון, ומחיר הדלק זינק בחדות בשנתיים האחרונות וחצה את קו הארבעה דולרים לגלון. במונחים ישראליים עדיין מדובר במחיר חלומי – פחות מחצי ממה שאנחנו משלמים על ליטר אחד דלק בארץ הקודש – אבל בעבור אמריקנים שהתרגלו לעשורים של מחירי דלק שיותר דומים למחירי האוויר, זוהי מכה קשה לכיס, ותזכורת יומית למחיר שהם משלמים בכל לחיצה על דוושת הגז על מלחמה שהכריז הנשיא טראמפ במזרח התיכון ושרבים מהם לא מבינים איך היא קשורה אליהם.
"זה באמת נושא שקשה מאוד להסביר", נאנח דניאל כשאני שואל אותו בעניין, "אנשים כאן מאוד מקומיים, צופים בחדשות מקומיות וגם הפיד שלהם ברשתות החברתיות מאוד מקומי. ההסבר החוזר ונשנה של טראמפ שמדובר במחיר קטן לשם מניעת נשק גרעיני מהאייתוללות באיראן לא ממש תופס, אבל זה לא רק זה: ברור שהמטרה הראשית של איראן היא ישראל. להרבה אנשים בארה"ב בכלל וגם כאן בניו־המפשייר יש סימפטיה שורשית לישראל שקיבלנו בבית, אבל אני מודה שהיא הולכת ונשחקת ככל שהדורות מתקדמים. זה משהו שצריך לטפל בו, אבל אל תשאל אותי איך - אין לי מושג".
כמה שעות לאחר מכן ג'ון סנונו הובס מול יריבו המועמד הדמוקרטי פאפאס. המושב הכחול בסנאט שלרפובליקנים היה חלום להפוך כדי להקשות על הדמוקרטים, נותר כחול. ודניאל ושאר הרפובליקנים של ניו־המפשייר - ושל ארה"ב בכלל - ייאלצו להמתין לפחות עוד שנתיים כדי לקוות שהמעצמה המערבית החשובה בעולם תיצבע שוב באדום.
עוד כתבות בנושא
