המצב בשטח
האמריקנים ייצאו מחר (ג') לקלפיות כדי לבחור את כל 435 חברי בית הנבחרים, 35 מתוך 100 הסנאטורים (כולל שתי בחירות מיוחדות, באוהיו ובפלורידה) ו־36 מושלי מדינות.
בשיטה האמריקנית אין ממשלה שנופלת ואין בחירות מוקדמות, אלא מנגנון שדומה יותר למשאל עם על הנשיא ומפלגתו, פעם בשנתיים, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא. בדרך כלל הוא מאוד לא רוצה בכך.
סגן נשיא ארה"ב, ג'יי-די ואנס | צילום: AFP
נקודת הפתיחה: הרפובליקנים שולטים כיום בשני בתי הקונגרס, אבל בקושי. בבית הנבחרים הם מחזיקים ב־218 מושבים מול 214 לדמוקרטים, ובסנאט יש להם רוב מכובד קצת יותר של 53 מול 47. במילים אחרות, הדמוקרטים צריכים רווח נטו של שלושה מושבים בלבד כדי להשתלט על בית הנבחרים, וארבעה כדי להשתלט על הסנאט. ארבעה ולא שלושה, כי בתיקו של 50:50 מכריע נשיא הסנאט – המוכר יותר בתפקידו כסגן הנשיא, כיום ג'יי־די ואנס.
הכי מעניין
מבחינת הבית הלבן, המצב לא מזהיר. שיעור התמיכה בטראמפ צנח לאחרונה לשפל חסר תקדים: 36% בסקר ניו יורק טיימס–סיינה האחרון, הנתון הנמוך ביותר שנמדד אי פעם בסדרת הסקרים הזו, ו־36% גם בסקר של פוקס ניוז. המלחמה באיראן הקפיצה את מחירי הדלק, יוקר המחיה עומד בראש מעייניו של הבוחר, וכל הסקרים מראים שהדמוקרטים נלהבים להצביע הרבה יותר מיריביהם.
לתוך כל זה נכנסה מלחמת המפות. בניגוד למקובל במסורת הפוליטית האמריקנית, מדינות בשליטת שתי המפלגות שרטטו מחדש את מחוזות הבחירה לקונגרס כבר באמצע העשור, ולא בסופו, כדי להבטיח לעצמן מראש עוד כמה מושבים. בשורה התחתונה, הרפובליקנים יצאו מהתרגיל עם כתשעה מושבים ברווח נקי (מי שחושב שהפוליטיקה הישראלית צינית מוזמן להכיר את השיטה האמריקנית, שבה הנבחרים בוחרים את הבוחרים שלהם).
טראמפ בכנס תמיכה במועמד קן פקסטון, בטקסס | צילום: AFP
ולבסוף, הדרמות. אם שמעתם על הבחירות האלה משהו בחדשות בארץ, כנראה שזה היה אחד מהסיפורים הבאים. בטקסס, התובע הכללי של המדינה, קן פקסטון, איש שנוי במחלוקת ורדוף שערוריות זה שנים, הדיח בפריימריז את הסנאטור המכהן ג'ון קורנין בפער של 28 נקודות, אחרי שטראמפ תמך בו ברגע האחרון. התוצאה: מושב שהרפובליקנים לא היו אמורים לחשוב עליו בכלל הפך לקרב צמוד מול הדמוקרט ג'יימס טלאריקו. במיין, המועמד הדמוקרטי גרהאם פלאטנר פרש באמצע הקיץ בעקבות שערורייה, והוחלף בטרוי ג'קסון, יו"ר הסנאט המדינתי לשעבר.
ובאלסקה מופיעים על הפתק שני דן סאליבן: הסנאטור הרפובליקני המכהן, ומורה לשעבר בעל אותו שם בדיוק. צירוף מקרים? לפי דיווח בניו יורק טיימס, אנשי הקמפיין הדמוקרטי היו מעורבים בגיוס מועמדים נוספים נגד הסנאטור. ממשל טראמפ הגיש תביעה בשל כך ודרש לפסול את התוצאות אם הדמוקרטית תנצח. נחיה ונראה.
מה אומרים הסקרים וההיסטוריה
כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, ההיסטוריה חד־משמעית: מפלגת הנשיא כמעט תמיד מפסידה בבחירות האמצע, ולעיתים קרובות בגדול. היוצא מן הכלל המפורסם הוא 2002, כשג'ורג' בוש נהנה מהלכידות הלאומית שאחרי 11 בספטמבר. אבל התקדים הרלוונטי באמת הוא 2018, בחירות האמצע של הקדנציה הראשונה של טראמפ. אז כבשו הדמוקרטים כ־40 מושבים בבית הנבחרים, גל של ממש, ובאותו ערב בדיוק הגדילו הרפובליקנים את הרוב שלהם בסנאט בשני מושבים. עוד נחזור לבחירות ההן.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נואם במסיבת ליל כל הקדושים באחוזתו מאר־א־לאגו בפאלם ביץ', פלורידה, 31 באוקטובר 2026 | צילום: ג'קלין מרטין, AP
ומה אומרים המספרים? באופן מסורתי, המדד החשוב ביותר הוא "השאלה הגנרית": במקום לשאול על מועמד מסוים, הסוקרים שואלים פשוט אם תצביעו לדמוקרט או לרפובליקני. כרגע הדמוקרטים מובילים בכשמונה נקודות אחוז בממוצע. לשם השוואה, ב־2022 הובילו הרפובליקנים בשלושה אחוזים בלבד וזכו בתשעה מושבים חדשים ובשליטה בבית הנבחרים. מודלי החיזוי המובילים נותנים לדמוקרטים סיכוי של 82% עד 95% לזכות בבית הנבחרים, עם בערך 235 עד 240 מושבים. גם שוקי ההימורים, שבהם אנשים שמים כסף אמיתי על התוצאה, מסכימים.
בסנאט התמונה מעניינת יותר, משום שהמפה עצמה נוטה ימינה: רוב המושבים נמצאים במדינות שטראמפ ניצח בהן, חלקן בפער דו־ספרתי. כך, כדי לשלוט בסנאט, הדמוקרטים צריכים לנצח במגרש הביתי של היריב. יש להם סיכוי, אפילו סיכוי גדול, אבל מידת הוודאות שונה לחלוטין ממדינה למדינה.
בצפון קרוליינה, למשל, מוביל המושל הדמוקרטי לשעבר רוי קופר בכ־11 נקודות אחוז – וזו כנראה ההחלפה האחת שכמעט אף אחד לא מטיל בה ספק. אחריה באה סדרה של מרוצים צמודים, בפערים של אחוזים בודדים: מיין, אוהיו, אלסקה, טקסס, איווה וקנזס. ניצחון דמוקרטי בקנזס יהיה הראשון במדינה מאז 1932; בנברסקה המצב מוזר עוד יותר: אין שם מועמד דמוקרטי בכלל, ואת הסנאטור פיט ריקטס מאתגר מועמד עצמאי, דן אוסבורן. מנגד, הרפובליקנים מנסים לגנוב מושבים דמוקרטיים במישיגן ובניו המפשייר, שם המועמדים נחשבים לפגיעים. בסך הכול, המודלים נותנים לדמוקרטים סיכוי של כ־60% עד 75% לזכות בסנאט.
רוי קופר. | צילום: איי.אף.פי
התחזית האחרונה היא גם המובהקת ביותר בכיוון הזה: אתמול פרסמו הניו יורק טיימס ומכון סיינה את סקרי הסנאט האחרונים שלהם, והדמוקרטים מובילים בכל שבעת המרוצים שנבדקו. במישיגן מוביל הדמוקרט האנטי־ישראלי עבדול אל־סייד ב־11 נקודות אחוז (הסקר נערך לפני סערה שהתרחשה שם בסוף השבוע, שבה נעסוק בהמשך), בטקסס טלאריקו מוביל בשבע נקודות אחוז, במיין ג'קסון מוביל על הסנאטורית הוותיקה סוזן קולינס בשש נקודות אחוז, באוהיו ובקנזס הדמוקרטים מובילים בחמש נקודות אחוז, ובאלסקה ובאיווה בשתי נקודות אחוז ובנקודת אחוז אחת בלבד, בהתאמה. סקר קודם של אותם סוקרים מצא תיקו של 48:48 אפילו בדרום קרוליינה, שטראמפ ניצח בה ב־18 נקודות אחוז.
ובכל זאת, גם בסיינה מזכירים שמרוצים רבים נמצאים בתוך טווח הטעות, ושרוב בסנאט לכל אחת מהמפלגות עדיין אפשרי.
ועכשיו להסתייגות הגדולה: בכל הבחירות שבהן שמו של טראמפ הופיע על פתק ההצבעה, ב־2016, ב־2020 וב־2024, הסקרים העריכו את הרפובליקנים בחסר, לפעמים בפער ניכר. הסוקר הרפובליקני פטריק רופיני מצא שבמערכות שבדק, הסקרים ניפחו את כוחם של הדמוקרטים בממוצע ב־3.7%. האנליסט הארי אנטן מ־CNN חישב מה יקרה אם טעות בסדר גודל של 2024 תחזור על עצמה: 53 סנאטורים רפובליקנים, ובית נבחרים שמוכרע במושב אחד. ואם זה לא מספיק, שבועיים לפני הבחירות הודתה חברת הסקרים ודג'ווד שהיא פשוט המציאה את התוצאות שלה, ובהן סקרים במיין ובקנזס. שיטה חסכונית מאוד, אם כי פחות מדויקת, כנראה.
הנתון האחרון שיש לנו הוא ההצבעה המוקדמת, שבה כבר השתתפו עשרות מיליוני אמריקנים. במדינות שמדווחות על שיוך מפלגתי, כ־45% מהמצביעים המוקדמים רשומים כדמוקרטים וכ־31% בלבד כרפובליקנים. אלא שבשנים האחרונות חלק ניכר מהרפובליקנים מעדיפים להצביע ביום הבחירות עצמו, כך שהמספרים האלה מספרים רק חצי סיפור.
נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה (במרכז), לצד המועמד הדמוקרטי לסנאט עבדול אל-סייד (משמאל) והמועמדת הדמוקרטית לתפקיד מושלת מישיגן, מזכירת המדינה של מישיגן ג'וסלין בנסון, בעצרת בחירות בדטרויט, שבת, 24 באוקטובר 2026 | צילום: פול סנסיה / AP
ויש עוד גורם אחד שכדאי לזכור: איכות המועמדים. ב־2022 ציפו הרפובליקנים לגל אדום בתגובה לנשיאות המעורערת של ג'ו ביידן, וקיבלו אדווה, בין היתר משום שהעמידו מועמדים חלשים ושנויים במחלוקת: בלייק מאסטרס באריזונה, הרשל ווקר בג'ורג'יה, ד"ר אוז בפנסילבניה. כולם חלשים, כולם הפסידו. השנה הבעיה מתחלקת בין שתי המפלגות. במישיגן מתמודד מטעם הדמוקרטים עבדול אל־סייד, מהסוציאליסטים הדמוקרטים, ובמיין טרוי ג'קסון, שמזוהה גם הוא עם אותו מחנה. אצל הרפובליקנים, קן פקסטון הוא בדיוק סוג המועמד שעלה למפלגה בסנאט ב־2022. השאלה איזו מפלגה תשלם מחיר כבד יותר על המועמדים שלה עשויה להכריע את הסנאט.
המועמד הרפובליקני לסנאט מטעם מישיגן, מייק רוג'רס (מימין), וחברת הקונגרס הדמוקרטית היילי סטיבנס, במהלך תפילה בכנסייה בדטרויט, 1 בנובמבר 2026 | צילום: חוזה חוארס, AP
אגב, מישיגן הפכה בסוף השבוע לדוגמה חיה. חברת הקונגרס הדמוקרטית היילי סטיבנס, שהפסידה לאל־סייד בפער זעיר בפריימריז באוגוסט, תמכה בו מיד לאחר מכן, ועוד בשבוע שעבר אמרה שתצביע עבורו. אז התפרסם תשדיר של תומכי אל־סייד שהאשים את התמיכה האמריקנית בישראל במחירי המצרכים בסופרמרקט. הקמפיין של אל־סייד טען שאין לו קשר לתשדיר, אבל לא גינה את תוכנו. סטיבנס דרשה גינוי מפורש וקבעה שהסתייגות אינה גינוי. היא אף תכננה להופיע לצדו ביום ראשון, עד שהקמפיין שלו ביטל את ההזמנה. באותו בוקר, יומיים לפני הבחירות, היא התייצבה לצדו של יריבו הרפובליקני מייק רוג'רס בכנסייה בדטרויט, והודיעה שהיא תומכת דווקא בו. כמה קולות זה יזיז, אם בכלל, קשה לדעת. אבל במרוץ שבו אל־סייד הוביל בממוצע הסקרים בכשלוש נקודות אחוז, זו לא בדיוק הדרך שבה מועמד רוצה לסיים קמפיין.
מה יקרה בפועל?
ועכשיו לחלק עם הפוטנציאל למבוכה. לא נחזה כאן את תוצאות כל מרוץ, וגם לא נמדל מאה אלף סימולציות. אך כן ניתן הימור זהיר: גל דמוקרטי, כן. גל אחיד, לא.
נתחיל בבית הנבחרים, כי הוא הכי קל: אלא אם יקרה משהו חסר תקדים, הוא אכן יעבור לדמוקרטים, ובפער ברור. הרפובליקנים של עידן טראמפ חלשים במיוחד בבחירות אמצע, כי כשהנשיא עצמו לא עומד לבחירה, רבים מהמצביעים שהביאו לו את הניצחון פשוט נשארים בבית.
בית הקונגרס האמריקני | צילום: שאטרסטוק
הסנאט, לעומת זאת, עשוי בהחלט להישאר בידי הרפובליקנים: אולי 51 מול 49, או 50:50 עם שובר שוויון. הסיבה פשוטה: המרוצים החמים לסנאט – במיין, בטקסס, במישיגן – הופיעו על שערי העיתונים, בראשי אתרי החדשות ובנושאים החמים ביותר ברשתות החברתיות כמעט בכל יום בחודשיים האחרונים, ומרוצים כאלה מושכים לקלפיות גם חלק מאותם מצביעים שבדרך כלל מדלגים על בחירות האמצע. בחירות לבית הנבחרים הן עניין אנונימי; רבים אפילו לא יודעים מי בדיוק מתמודד במחוז שלהם. אבל כל תושב טקסס יודע מי זה קן פקסטון. ואם נחזור לבחירות האמצע הראשונות של טראמפ ב־2018, כמו אז גם היום ייתכן שהגל הגדול שישטוף את בית הנבחרים יישבר על חופי הסנאט.
מעבר למרכזיותם של המרוצים לסנאט בתקשורת, סיבה נוספת לתחזית הזו היא שכל כך הרבה מהמרוצים הללו מתקיימים במדינות שבדרך כלל פשוט לא מצביעות לדמוקרטים. אם ניתן להם את צפון קרוליינה, שם המרוץ נראה סגור, ונעבור לקנזס, אוהיו וטקסס, נראה מדינות אדומות מאוד. גם אלסקה בדרך כלל חוזרת הביתה לרפובליקנים, ובמיין לא מומלץ להמר נגד סוזן קולינס בשום מצב, במיוחד לאחר שב־2020 היא פיגרה בסקרים בשלוש עד חמש נקודות אחוז וניצחה בכמעט תשע.
סוזן קולינס. | צילום: EPA
אבל כאן נכנס החשבון. כשיש שישה או שבעה מרוצים צמודים, אף שבכל אחד מהם יש סיבה לחשוב שלרפובליקנים יש יתרון קל, הסיכוי שהם ינצחו בכולם נמוך מאוד. אלא אם הסקרים טועים בגדול, לפחות חלק מהמרוצים האלה אכן ייפלו לדמוקרטים, גם אם קשה להצביע מראש על המקרים הסבירים ביותר. לכן אפשר להעריך שלצפון קרוליינה תצטרף עוד מדינה אחת, אולי שתיים, ומכאן 51:49 או 50:50, ולא הדרמה שהסקרים מציירים.
ויש גם את האפשרות המשעשעת מכולן. אם דן אוסבורן ינצח בנברסקה, הוא ייכנס לסנאט כעצמאי שהודיע שלא יצטרף לאף אחד מהגושים. בסנאט של 50, 49 ועוד אחד, סנאטור יחיד ללא מפלגה יהיה לשון מאזניים מהסוג שכל מפלגה בישראל הייתה חולמת להיות.
המועמד העצמאי לסנאט בנברסקה, דן אוסבורן, נואם בכנס מטה הבחירות שלו בלה ויסטה, נברסקה, 5 בנובמבר 2024 | צילום: בוני ראיין, AP
לבסוף, במרוצי המושלים, שכמעט אף אחד לא מדבר עליהם, אפשר להעריך שרוב המרוצים התחרותיים ילכו לדמוקרטים, כמעט בשקט. ושורה אחת לפרוטוקול: שימו לב לסנאטור הדמוקרטי ג'ון אוסוף בג'ורג'יה. לא לעצם הניצחון, שנראה בטוח, אלא לגודלו. הוא צעיר, הוא כריזמטי, והוא כחול מתון במדינה סגלגלה. אם הניצחון שלו יהיה גדול כפי שניתן לחשוד, ייתכן שייוולד כוכב חדש בדיוק בזמן לבחירות המקדימות של 2028.
ניפגש ביום שאחרי.
עוד כתבות בנושא
