משהו לא טוב עובר על הימין האמריקני, והתסמינים רבים ומגוונים: יחס סלחני כלפי ולדימיר פוטין, אחד הרודנים המסוכנים שמערערים את הסדר הבינלאומי; נסיגה מעקרונות הסחר החופשי ואימוץ מדיניות פרוטקציוניסטית; ערעור על העקרונות הליברליים של האבות המייסדים; וגם אנטישמיות בוטה שלעיתים מתבטאת כאנטי־ציונות ארסית.
מחנה שהיה מזוהה בעבר עם האופטימיות של רונלד רייגן וחזונו בדבר עיר נישאה על גבעה, הולך ומאמץ כיום דימויים של שקיעה ציוויליזציונית, התפוררות חברתית ומאבק קיומי. את מקומו של החיוך הרייגניסטי תפסו פניו חמורות הסבר של ג'יי־די ואנס.
אחד הביטויים המטרידים ביותר של השינוי הזה הוא עליית הימין הפוסט־ליברלי. מבחינת חלק מדובריו, הנבל הראשי בסיפור האמריקני אינו עוד הקומוניזם, וגם לא הפרוגרסיביות הקיצונית, אלא הליברליזם עצמו.
הכי מעניין
הליברליזם, המזוהה עם המורשת הפוליטית של האבות המייסדים האמריקנים, מותקף מכמה חזיתות. בני אדם, טוענים מבקריו, אינם אטומים עצמאיים בעלי זכויות, אלא יצורים חברתיים, משפחתיים וקהילתיים, שזהותם מתעצבת בתוך מסורות ומוסדות שקדמו להם.
הליברליזם מואשם גם שהוא מציע מסגרת של זכויות והליכים, אך נמנע מלהציג תפיסה מקיפה של החיים הטובים. במקום לחנך למידות טובות, לחובה ולהקרבה, הוא מקדש את זכותו של היחיד לבחור את דרכו. לפי טענה זו, הליברליזם אינו רק חסר אונים מול המשבר התרבותי של המערב - אלא אחד ממחולליו.
אין לפטור את הביקורת הזאת בהינף יד. חברה חופשית זקוקה ליותר מאשר זכויות פרט, שווקים חופשיים והליכים משפטיים. יש לה צורך גם במשפחות, מידות טובות, מסורות ותחושת אחריות שאינה ניתנת לצמצום לאינטרס אישי. אלא שמכאן ועד למסקנה שיש לזנוח את הליברליזם עצמו פעורה תהום.
הליברליזם הפוליטי מעולם לא התיימר להחליף את המשפחה, הדת או הקהילה. תפקידו היה לאפשר לאנשים לחיות על פי אמונותיהם במסגרת פוליטית המגבילה את השימוש בכוח. דווקא משום שהמדינה מקור כל המידות הטובות, יש להגבילה. האדם הוא יצור חברתי, ולכן יש להגן על עצמאות המוסדות החברתיים מפני השלטון.
עליית הימין החדש היא בראש ובראשונה עניינם של האמריקנים עצמם. אולם יש לה השלכות מרחיקות לכת גם על בעלות בריתה של ארה"ב, ובראשן ישראל, משום שהן מחייבות אותה להכיר במציאות חדשה.
ישראל כבר לא יכולה להניח שתמיכת הימין האמריקני בה מובטחת מכוח הזיקה הדתית, המוסרית וההיסטורית בין שתי המדינות. עליה להסביר גם את תרומתה המעשית לביטחונה הלאומי של ארה"ב, ולהתנהל בתבונה מול מוקדי הכוח החדשים במפלגה הרפובליקנית. עליה גם להבין את אילוציו הפוליטיים של ואנס, מבלי לטשטש את הבעייתיות ביחסם של חלק מבעלי בריתו הפוליטיים.
אולם פרגמטיזם מדיני אינו מחייב כניעה רעיונית. יש לשתף פעולה עם הימין החדש בארה"ב במקום שבו אינטרסים מצטלבים, אך להכיר במאבק שקיים בו על נשמת השמרנות.
מצדו האחד ניצבת שמרנות המבקשת להתגבר על הליברליזם ורואה בו אויב שיש להכריע; מהעבר האחר ניצבת שמרנות המבינה כי המסורת האנגלו־אמריקנית נבנתה מתוך המפגש בין החירות הליברלית לבין המוסדות, המידות והנאמנויות שהשמרנות מבקשת לשמר, ואשר מבינה ששלטון עצמי צריך ללכת יד ביד עם שלטון מוגבל או שחתירה למידות טובות אינה מחייבת את ביטולה של האוטונומיה האישית. זוהי מסורת אינטלקטואלית שהשמרנות הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה לנטוש.
ועידת השמרנות הלאומית בירושלים, על מגוון הקולות שנשמעו בה, המחישה שהוויכוח הזה כבר מתנהל כאן. לשמרנות הישראלית יש בו תפקיד שחורג מהצורך להגן על האינטרסים שלנו בוושינגטון. עליה לבחור לאיזו מסורת היא מבקשת להשתייך ואילו רעיונות היא מבקשת לטפח בדור הבא.
דווקא כשחלקים מהימין בארה"ב מפנים עורף למורשתם הליברלית, על השמרנות בישראל לחזק את הקשר עם מי שמגינים עליה.
עוד כתבות בנושא
