פריז – אין עוד מדינה בעולם שמפגינה כמו צרפת.
כשהצרפתים נאבקים במסים גבוהים על דלק, הם לובשים אפודים צהובים ויוצאים לרחובות. כשחקלאים זועמים דורשים שכר טוב יותר, מאות מהם נוסעים בטרקטורים לאורך שדרת השאנז אליזה. וכשעובדי המוזיאונים דורשים טיפול טוב יותר בעומס התיירים, הם שובתים ומשביתים את מוזיאון הלובר.
מחאה ציבורית נלהבת היא חלק בלתי נפרד מהזהות הצרפתית, ממש כמו "לה מרסייז", ההמנון הלאומי שנכתב ב־1792 ומעגן בתודעה הלאומית את החובה המשותפת להיאבק בעריצות.
הכי מעניין
ארכיון: ילד משליך זוג נעליים לערמת נעליים במסגרת הפגנת מחאה סמלית נגד מוקשים נגד אדם בפריז, 25 בספטמבר 1999. ברקע מגדל אייפל | צילום: פרנסואה מורי, AP
אלא שהחודש, ההפגנות האלימות ביותר שנראו בצרפת זה שנים, לצד תגובתה הנוקשה של המשטרה, מעוררות חשש שהמהומות יאפילו על מאות אלפי המפגינים שיצאו לרחובות בדרכי שלום במחאה על יוקר המחיה ותנאי הלימוד הירודים בבתי הספר.
ביום שבת לבדו נעצרו לפחות 2,400 בני אדם, לאחר שמתפרעים בערים ברחבי צרפת התעמתו עם שוטרים, הציתו מכוניות, פרצו למבני ציבור, בזזו חנויות והעלו באש בית עירייה היסטורי. הפגנות נוספות עשויות להתקיים בהמשך.
"איך יכולים הצרפתים לעשות דבר כזה לצרפת?", שאל ביום ראשון הנשיא היוצא עמנואל מקרון. לדבריו, אין שום הצדקה למעשי ההרס. "כולנו חשים כעס ובושה", הוסיף.
אבל כל מי שלמד את ההיסטוריה הצרפתית יודע שמסורת המחאה הגאה, הרועשת והססגונית של המדינה גלשה לא פעם לאלימות. ראשיתה בעריפת ראשיהם של המלך לואי ה־16 ורעייתו מארי אנטואנט במהלך המהפכה הצרפתית, שהחלה ב־1789 והביאה להפלת המלוכה.
הולדתה של תרבות המחאה
לדברי היסטוריונים, המהפכה הצרפתית היא שהולידה את התפיסה המודרנית של מעורבות אזרחית כחובה.
על פי תפיסה זו, הצבעה בבחירות אינה הדרך היחידה לחולל שינוי. ההפגנה נחשבת לערך יסוד, לאמצעי שמאפשר לציבור להשמיע את קולו בפני האליטות ולהגן על חירויותיו.
ארכיון: ז'אק מונו (מימין), חתן פרס נובל לרפואה לשנת 1965, מנחם סטודנטית שנפצעה בעיניה במהלך עימותים שנמשכו כל הלילה בין שוטרים לסטודנטים ברובע הלטיני בפריז, 11 במאי 1968. לצידם איש הצלב האדום המזעיק עזרה | צילום: גי קופלוביץ', AP
הרגע שבו ילד הופך לפעיל מחאה נתפס בצרפת כמעט כטקס התבגרות שעובר מדור לדור. הזכות להפגין אף זוכה להגנה חוקתית.
"זו דרך לבנות זהות קולקטיבית וקהילה פוליטית", מסבירה מגלי דלה סודה, מנהלת מחקר במדע המדינה במרכז הלאומי למחקר מדעי של צרפת, בבורדו.
אולם ההיסטוריה הצרפתית שלאחר המהפכה אינה סיפור פשוט של הפגנות שהובילו לרפורמות. היא רצופה מחזורים של התקוממויות עממיות, דיכוי, התגייסות ציבורית וויתורים פוליטיים.
לעיתים הסתיימה המסורת הזאת בטרגדיה. בשנת 1871 דיכאו כוחות הממשלה את "הקומונה הפריזאית", השלטון העירוני המהפכני שהוקם בפריז, ולפי דיווחים הרגו אלפי בני אדם.
במקרים אחרים דווקא המאבק הציבורי נשא פרי. כך קרה ב־1968, כאשר הפגנות סטודנטים ושביתה כללית אילצו את הממשלה להסכים לוויתורים, ובהם העלאת שכר המינימום.
בהיסטוריה הקרובה יותר בלטה מחאת "האפודים הצהובים" (Gilets jaunes בצרפתית), שהחלה בהתנגדות להעלאה מתוכננת של המס על הדלק והתרחבה בהמשך למחאה על יוקר המחיה, אי־השוויון ונושאים נוספים.
חלק מההפגנות בשנים 2018 ו־2019 לוו בהצתת מכוניות, בביזה ובעימותים עם המשטרה. בצרפת אין זה נדיר שאלימות בשולי המחאה מעיבה על צעדות שרוב משתתפיהן מפגינים בדרכי שלום.
גם מחאות הסטודנטים בסוף השבוע האחרון התרחבו מעבר לסוגיות החינוך וכללו דרישות ותלונות נוספות. הן לוו בתמונות קשות של ביזת חנויות ועימותים עם שוטרים.
עדיין לא ברור כמה מהאנשים שבזזו חנויות הגיעו מלכתחילה כדי להשתתף בהפגנה, שמשכה עשרות אלפי משתתפים, וכמה מהם היו גורמים שניצלו את המהומות כדי לבצע מעשי ביזה.
הרשויות הגיבו בהטלת עוצר לילי, ובמקביל נשמעו קריאות לקיים הפגנות נוספות בהמשך השבוע.
ארכיון: מפגין בתנועת "האפודים הצהובים" מניף את דגל צרפת מעל מתרס בוער בשדרות השאנז אליזה בפריז, 24 בנובמבר 2018, במהלך מחאה נגד העלאת המסים על הדלק. ברקע שער הניצחון | צילום: מישל אוילר, AP
המהומות מתרחשות בתקופה פוליטית רגישה, פחות משבועיים לפני בחירות אמצע הכהונה בארצות הברית, שיתקיימו ב־3 בנובמבר וייתפסו גם כמשאל עם על כהונתו השנייה ורוויית הקשיים של הנשיא דונלד טראמפ.
טראמפ ובכירים רפובליקנים מנסים לנצל את המהומות הנרחבות בצרפת, תוך העלאת טענות שלא הוצגו להן ראיות, ולפיהן התסיסה החברתית באירופה נגרמת בשל מהגרים מוסלמים.
הרשויות והמשטרה בצרפת לא הצביעו על קשר בין מהגרים לבין המהומות.
אלימות משטרתית מעמיקה את חוסר האמון
לדברי מדען המדינה פביאן ז'ובאר, שחקר את ההיסטוריה של המחאות ושל פעילות המשטרה, חלק מהכוחות המניעים את ההפגנות בחודש האחרון נטועים במסורת צרפתית מאוחרת יותר.
מאז שנות התשעים חוותה צרפת גלים חוזרים של מה שהצרפתים מכנים "אלימות עירונית", והאמריקנים היו מכנים פשוט "מהומות".
לדברי ז'ובאר, אירועים כאלה פורצים לעיתים קרובות בעקבות אלימות משטרתית.
בשנת 2005 פרצו מהומות ברחבי צרפת לאחר ששני נערים מתו בזמן שנמלטו מהמשטרה. גל נוסף של מהומות התרחש ב־2023, לאחר ששוטר ירה למוות בנער בן 17 במהלך בדיקת תנועה בפרברי פריז.
"עבור צעירים מהפרברים, ההתפרעות היא אחת הצורות המסורתיות של ביטוי קולקטיבי", הסביר ז'ובאר.
ארכיון: רועי צאן מובילים את עדרי הכבשים שלהם ברחובות ליון שבצרפת, 15 באוקטובר 1998, במחאה על נוכחותם של זאבים באזור האלפים הצרפתיים | צילום: פטריק גרדן, AP
מבקרי הממשלה ופעילי זכויות אדם טוענים כי שיטות הפעולה של המשטרה במהלך החודש האחרון היו אלימות שלא לצורך.
חלק ניכר מהביקורת מופנה כלפי השימוש באמצעים לירי כדורי גומי, המכונים בצרפת LBD, וברימוני הלם. לטענת המבקרים, אמצעים אלה גרמו לפציעות קשות בקרב מפגינים.
דלה סודה מציינת כי כמעט 8,000 בני אדם נעצרו בשבועות שקדמו ל־17 באוקטובר – מספר עצום בהשוואה לעשרות בודדות שנעצרו במהלך הפגנה של כחצי מיליון סטודנטים בשנת 1998, במחאה על מחסור במורים ועל מצבם הירוד של בתי הספר.
לדבריה, גם התחושה שהשלטון אינו מקשיב לציבור ממלאת תפקיד מרכזי בהחרפת המחאה.
כך, למשל, במקום להקשיב למפגיני "האפודים הצהובים" ולנהל איתם משא ומתן, ניסתה הממשלה לתת מענה לדרישותיהם באמצעות פלטפורמה דיגיטלית שנקראה "הדיון הלאומי הגדול".
מפגיני המחאה נגד הממשלה דחו את יוזמתו של מקרון בבוז.
"כתוצאה מכך", כתבה דלה סודה, "חוסר האמון הולך וגובר".
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
