במשך שעות פרופ' קרל דייסרות ענה לשיחות ברכה, דיבר עם עיתונאים וניסה לעכל את העובדה שזה עתה זכה באחד הפרסים היוקרתיים בעולם. ואז הוא ביקש דבר אחד: שעה הפסקה. לא כדי לנוח, וגם לא כדי לחגוג עם עצמו. מה לעשות, הילדים שלו עמדו להתעורר, ומישהו היה צריך להכין להם ארוחות לבית הספר.
דייסרות, בן 54, חוקר במכון הרפואי הווארד יוז ופרופסור באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, זכה השנה בפרס נובל לרפואה לצד שני חוקרים מגרמניה, פטר הגמן וגאורג נאגל, על עבודתם בתחום האופטוגנטיקה – תחום מחקר המשלב אור וגנים כדי להפעיל ולכבות תאי עצב במוח חי.
הבשורה הגיעה אליו בשעות הקטנות של הלילה. דייסרות, שמגדיר את עצמו "טיפוס של לילה", נוהג לעבוד גם אחרי חצות. לדבריו, לאחר שעבר על מאמרים ושלח הודעות לסטודנטים שלו, הוא רק הספיק לשכב לנוח כשהטלפון צלצל.
הכי מעניין
על הקו היו אנשי ועדת נובל משטוקהולם. "זה כמעט הרגיש כאילו איבדתי את היכולת ליצור מילים", סיפר לסוכנות הידיעות AP. "אבל התאוששתי אחרי דקה או שתיים". השינה, לעומת זאת, כבר לא חזרה.
קרל דייסרות', אחד משלושת זוכי פרס נובל לרפואה לשנת 2026, משוחח עם רעייתו מישל מונג'ה-דייסרות' בביתם בסטנפורד, קליפורניה | צילום: AP
אור אחד דלק בבית
בזמן שכתבי המדע של AP שוחחו עם דייסרות בטלפון ובשיחת וידאו, צלם וצלם וידאו נשלחו לביתו בסטנפורד.
כשהצלם הגיע בסביבות 3:30 לפנות בוקר, הבית היה עדיין מעוטר לקראת ליל כל הקדושים ורק אור אחד דלק בתוכו. לרגע הוא חשש שהגיע לכתובת הלא נכונה.
אשתו של דייסרות, ד"ר מישל מונז'ה־דייסרות - בעצמה חוקרת במכון הרפואי הווארד יוז ואונקולוגית ילדים המתמחה בגידולי מערכת העצבים בסטנפורד - פתחה את הדלת והכניסה את צוות הצילום פנימה. בסלון ישב זוכה הנובל הטרי והמשיך לקבל שיחות טלפון. בזמן שבעלה המשיך בראיונות, הכינה הד"ר קפה לאנשי התקשורת של האוניברסיטה שהגיעו לביתם.
דייסרות עצמו הודה שהפרס הפתיע אותו. את אשתו, לדבריו, הרבה פחות.
עוד כתבות בנושא
"אכפת לי מהתקווה שזה מביא"
עבודתם של שלושת הזוכים סייעה לפתח את האופטוגנטיקה – שיטה המאפשרת למדענים לשלוט בפעילות של תאי עצב באמצעות אור.
עבור דייסרות, המשמעות אינה רק מחקרית. הוא גם פסיכיאטר ורופא־חוקר, והוא קושר בין העבודה במעבדה לבין התקווה להבין טוב יותר מחלות והפרעות של המוח. "אני רופא־חוקר. אני פסיכיאטר", אמר. "אכפת לי מהמטופלים שלי ומהמטופלים שלי עם אוטיזם ודיכאון. אכפת לי מהתקווה שזה מביא".
אבל לדבריו, הסקרנות המדעית הבסיסית חשובה לו לא פחות. "אכפת לי להבין את האיבר המדהים הזה, המוח. איך הוא עובד, איך הוא משלב ומעבד מידע ומייצר את כל הדברים שהופכים אותנו לאנושיים".
ואז הילדים התעוררו
אחרי שעות של ראיונות ושיחות, לקראת 6:30 בבוקר, הודיע דייסרות לאנשי סטנפורד שהוא צריך הפסקה של שעה. הסיבה הייתה שגרתית בהרבה מכל מה שקרה באותו לילה: הילדים שלו עמדו לקום, והיה צריך להכין להם ארוחות לפני שייצאו לבית הספר.
כשאחד מאנשי האוניברסיטה תהה אם השכנים עלולים להתלונן על כל ההמולה הלילית, אשתו של דייסרות לא התרגשה. הם גרים בשכונת המגורים של סגל האוניברסיטה, הסבירה. "יש הרבה פרסי נובל בשכונה".
עוד כתבות בנושא
