כשיצאתי מהעיירה מרטיני למעבר סן ברנאר הגדול, הנקודה הגבוהה ביותר לאורך נתיב הצליינים ויה פרנצ'יג'נה מאנגליה לרומא, חשבתי שאני ערוכה ומוכנה. אבל לא התכוננתי היטב לצרכים של שותפיי למסע, כלבי סן ברנרד ענקיים: הייתי צריכה להצטייד בביגוד מנדף זיעה ודוחה ריר, ולצפות להפסקות מזון תכופות ולהפוגות לצורך ליטופי בטן. הייתי צריכה גם לדעת שהכלבים הללו – הקרויים על שם המעבר, המזוהה עם ברנאר ממונז'ו, הקדוש המגן של הרי האלפים והמטיילים – ימשכו תשומת לב ממש כאילו היו רוג'ר פדרר החובט בכדורי טניס במגרשו הביתי. אפילו קיארה מנולי, מטפלת כלבים בקרן בארי, הופתעה כשהובילה את שלושת כלבי הסן ברנרד שליוו אותנו דרך הקהל שהתקבץ בראשית השביל והניף טלפונים אל על, ממש כמו צלמי פפראצי.
"אנחנו אוהבים את כלבי הסן ברנרד בזכות הבעת הפנים המתוקה שלהם. הם באמת משדרים אנרגיה של דוב עצום". קיארה מנולי, מטפלת | צילום: מישל קוראל, הוושינגטון פוסט
מאז 1887, כלבי הסן ברנרד הם סמל לאומי שווייצרי, לא פחות משעוני פטק פיליפ, אולרי צבא וניטרליות. מקורו של גזע הכלבים הענק בתחנת דרכים שאירחה עולי רגל שחצו את מעבר סן ברנאר הגדול והמסוכן באלפים הפניניים, לאורך גבול שווייץ–איטליה (תחנת המנוחה לנוסעים נקראת באופן רשמי "הוספיס", שפירושו בית הארחה). חברי המסדר האוגוסטיני, שהקימו את ההוספיס בשנת 1050, הרביעו את כלבי הסן ברנרד במשך 300 שנים למטרות שמירה ולשם חילוץ מטיילים שנחשפו לאיתני הטבע בחורף האלפיני האכזרי – סופות שלגים, מפולות וטמפרטורות המביאות להיפותרמיה. מגיש העזרה הראשונה ההולך־על־ארבע המפורסם ביותר שלהם היה בארי, שהציל לפי הדיווחים כארבעים בני אדם בראשית המאה ה־19, וכיום הפוחלץ שלו מוצג בתערוכת הקבע במוזיאון לתולדות הטבע בברן.
ב־1984 פרשו כלבי הסן ברנרד מתחום העיסוק הזה, והוחלפו באמצעי תחבורה וחילוץ מודרניים, לרבות מסוקים. במקום להפוך לכלבי שעשועים נטולי מעש, שושלת הסן ברנרד ממחוז ואלה פשוט החליפה מקצוע. כמעט מדי בוקר, מכונית מסחרית לבנה בגימור אדום עוצרת בכניסה האחורית של "בארי־לנד", פארק השעשועים היחיד בעולם המוקדש לגזע הכלבים השווייצרי. דלת צדדית נפתחת ומשחררת החוצה בשעטה נלהבת עדר של כלבי סן ברנרד. אנשי הצוות, בעזרת חטיפים טעימים, מכוונים את הכלבים אל עבר חצרות עשבייה המחוברות למתחמים סגורים במוזיאון בעיירה מרטיני, 137 ק"מ ממזרח לז'נבה.
חלק מהכלבים מקפצים בשובבות כגורי דובים; אחרים גוררים את כפותיהם ומרחרחים כל סדק במדרכה. מדי פעם, סן ברנרד אחד מחליט לפרוק עול ולעשות ככל העולה על רוחו. "אתנה! אתנה!", מטפלת כלבים צועקת בעודה מוחאת כפיים לעבר כלבה סוררת בת שבע שנכנסת בדלת המבקרים. "היא חירשת", מסבירה העובדת לאורח העומד סמוך למיצג העוסק בחושי הריח, הטעם, הראייה והשמיעה של הכלב.
“הם לא צ'יוואווה“
כשלושים הכלבים של קרן בארי הם צאצאים ישירים של כלבי הסן ברנרד שהתגוררו באכסניה בפסגת ההר מהמאה ה־18 ועד לתחילת שנות האלפיים. העמותה, המוקדשת לשימור מורשתו של כלב הסן ברנרד, הפכה בשנת 2005 למופקדת העיקרית על שושלת הכלבים ועל תוכנית ההרבעה שלהם. "אנו זקוקים למרחב רב, לכסף ולמכונית גדולה", אומרת אנדריאה זולינגר, מנהלת התקשורת התאגידית של הקרן. "הם הרי לא צ'יוואווה".
הכלבים העירוניים מתגוררים בפנסיון כלבים פרטי, במרחק כ־40 קילומטרים של כביש מפותל מההוספיס וכקילומטר וחצי מבארי־לנד. כחלק מן ההסדר, חברי המסדר האוגוסטיני ביקשו שכעשרה כלבים ישובו למכורתם בין יוני לספטמבר, חודשי השיא למטיילים, לרוכבי אופניים, לאורחים ולנוסעים העוברים במעבר סן ברנאר. קרן בארי משלבת את הכלבים הללו בתוכנית טיולי הקיץ המבוקשת שלה, והם עובדים במשמרות מתחלפות במוקד התיירות. בחורף הם חיים בעיר יחד, להקה אחת.
בנוי בצורת כף רגל של כלב. הדגמה מתחם המבקרים בעיירה מרטיני | צילום: מישל קוראל, הוושינגטון פוסט
הקרן מפעילה מוזיאון מאז שנת 2005, אך ביוני 2025 היא פתחה מתחם רחב ידיים חדש המעודד פעילות משותפת עם הכלבים. המתחם, הבנוי בצורת כף רגל של כלב, נבנה במיוחד לכלבי הסן ברנרד ולאנשים שכשאומרים להם "בטהובן" חושבים מיד על הכלב השווייצרי ולא על המלחין הגרמני.
"אנחנו אוהבים את כלבי הסן ברנרד בזכות הבעת הפנים המתוקה שלהם ובזכות המבט האוהב שהם מקרינים", אומרת אלכסנדרה פיאטי, מטפלת כלבים בבארי־לנד. "הם באמת משדרים אנרגיה של דוב עצום".
כלבי הסן ברנרד בבארי־לנד גלויים לעין כמעט תמיד, גם כשהם משתזפים בחצרות החיצוניות וגם כשהם נחים בתוך תיבות זכוכית אטומות לרעש, המזכירות תצוגה מוזיאונית. אנשי הצוות חוצים את הגלריה העליונה בליווי הכלבים, עוברים בין המכלאות לחדרי ההדגמה, או מובילים אותם לטיוליהם היומיים ברחבי המתחם (לשם הגנה על בעלי החיים, המבקרים נדרשים לבקש רשות בטרם ילטפו את הכלבים, ולקבל בהבנה את תשובות המטפלים).
הכלבים נמצאים בקומה העליונה, ובקומת הקרקע יש תצוגות הסוקרות את ההיסטוריה שלהם, את מעשי הגבורה שלהם ואת הפיכתם לפנים המופיעים בסמלי חברות שוקולד ומשקאות חריפים שווייצריות. לאורך היום הצוות עורך הדגמות חיות עם כלבי הסן ברנרד - פעילויות העשרה, טיפולי מים החיוניים לגזע שמועד ללקות בהתפתחות לא תקינה של מפרק הירך, וכן הרצאה כללית בנושא "טיפול בכלבים".
"המטרה שלנו היא לשמר את הגזע הזה", אומרת פיאטי. ביום שישי אחד ביולי, אחר הצהריים, היא מציבה את הכלבה אדן על במה מוגבהת, ממש כמו בובת פרווה במשקל 68 קילוגרמים. היא מברישה את פרוותה המשיית, מעסה את מפרקיה, מוודאת שאוזניה בגוון הוורוד הנכון, מנקה את ההפרשות מעיניה ומטפחת את קפלי הצוואר שלה, שנוטים להסתבך עקב טפטוף איטי של ריר. פיאטי אף מפשילה את שפתיה של אדן ומצחצחת את שיניה במשחת שיניים בטעם עוף.
בתום הדגמת הטיפול, ותחת עינה הפקוחה של פיאטי, מתקרבת אדן אל הקהל ומזכה אותנו בכבוד ללטף את ראשה.
טיולי יוקרה
הקרן פותחת את ההרשמה לטיולים רגליים עם הכלבים בחודש מאי. הכרטיסים לסיורים, המוצעים חמישה ימים בשבוע במהלך יולי ואוגוסט, אוזלים במהירות הבזק. בבארי־לנד אני פוגשת אם ובתה שהגיעו לביקור מצפון מדינת ניו־יורק. הן השכימו קום בסביבות שתיים לפנות בוקר ביום מכירת הכרטיסים, וכיוונו את שעוניהן לשעון שווייץ. התאריכים המועדפים עליהן כבר היו תפוסים, והאתר סבל מתקלות טכניות, אך הן התמידו ולבסוף שריינו לעצמן מקום בתחילת יולי.
האם הניו־יורקית מספרת לי שבעלה לא הבין מדוע היא מוכנה להוציא סכום כזה – 432 דולר לטיול בקבוצה של עד שמונה אנשים – בשביל חוויה דומה לזו שיש להם בבית עם הסן ברנרד הפרטי שלהם. היא חלקה עליו, והסבירה שהטיול עם הכלבים במגרש הביתי שלהם, בכור מחצבתם, הוא הגשמת חלום מבחינתה.
המסעות, הנמשכים כשעתיים, יוצאים מהכלבייה של ההוספיס, שעשרה מהכלבים מבלים בה את עונת הקיץ. אני מגיעה לשם בדיוק בשעת ההעשרה ומעודדת את הכלבה הייקה, שמשחקת כדורסל ומטביעה כדורים במיומנות רבה לתוך סל צעצוע. "כן, יופי! מצוין!", קוראת מטפלת הכלבים, שמחלקת לה חטיפים כפרס.
הכלבים במעבר סן ברנאר הגדול מתגוררים בצד השווייצרי של הגבול, אך לעיתים משוטטים אל תוך שטח איטליה במהלך טיוליהם. האיטלקים מקבלים את הסן ברנרדים בזרועות פתוחות ובאותה התלהבות ממש כמו השווייצרים. החנויות והדוכנים שופעים מזכרות של כלבי סן ברנרד, והמבקרים מצטלמים עם תגליף עץ של הכלב על רקע נופיה של שווייץ.
חינניות של עזי הרים. טיול בוקר עם צאצאי השושלת הוותיק | צילום: מישל קוראל, הוושינגטון פוסט
אף שהכרטיסים לטיולים אזלו, זולינגר הזמינה אותי לטיול בוקר עם קיארה מנולי ועם הכלבים פלום, קוואליה ורואן. אנו צועדות בשביל על גדת האגם שבקושי מאפשר מעבר של שני בני אדם זה לצד זה, אך כלבי הסן ברנרד, הקשורים ברצועה, פוסעים בזריזות ובקלילות לאורך הנתיב הצר. מנולי סוטה אל עבר תוואי שטח תלול, והכלבים – משוחררים מרצועותיהם – התמודדו איתו בחינניות של עזי הרים. מדי פעם פלום נעמד על סלע ומישיר מבט אל השמיים. מדי פעם קוואליה צונחת ארצה ודורשת ליטופי בטן. אנחנו לוגמות מים ממימיות; הכלבים, לעומת זאת, מרווים את צימאונם ממימיו של פלג הרים צונן.
בצרפתית, מנולי פוקדת על הכלבים להמתין, להמתין, להמתין - ואז היא נותנת את האות, והם שועטים במורד הגבעה, אוזניהם מתבדרות ברוח ולחייהם השמוטות מתנופפות.
בדרך חזרה אנו נתקלות בהמון אדם שנבקע לשניים כדי לאפשר לקבוצה שלנו לעבור. אפילו הכלבים שלהם זזו הצדה, ופינו את הדרך לכלבי הסן ברנרד האדירים. הם כבר לא מחלצים מטיילים אובדים מתוך סופות שלגים קפואות, אבל במגרש הביתי שלהם – הם עדיין המלכים הבלתי מעורערים של האלפים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il