מה עשתה המלחמה לתמיכה של הימין האמריקני בישראל? סקר שערך מכון פיו בחודש מאי האחרון ופורסם לפני חודש ימים, גילה כי הדעה החיובית על העם הישראלי בקרב מצביעי ואוהדי המפלגה הרפובליקנית ירדה מ־77% בשנת 2022 ל־65% ב־2026. נפילה? בהחלט. קריסה? לא בדיוק. עיקר הירידה מגיע מצעירים בני פחות משלושים, שם התמיכה צנחה ל־42%, בדומה לתמיכה בפלסטינים.
כוחו של הגל האנטי־ישראלי בימין האמריקני הטריד כאן רבים בשנתיים האחרונות, ובצדק. משפיענים כמו טאקר קרלסון, ג'ו רוגן, קנדס אוונס, ניק פואנטס ואחרים החלו לבטא דעות בוטות נגד ישראל ולפלרטט עם אנטישמיות גלויה, וזכו בתמורה למבול של לייקים ועוקבים. מדובר בחבורה עוצמתית מאוד. לקרלסון ("ישראל רצחה במשך שנתיים עשרות אלפי ילדים בכוונה"), מגיש הטלוויזיה האהוד שפוטר מפוקס ניוז, יש ערוץ יוטיוב עם 72 מיליון צפיות בחודש, 17 מיליון עוקבים ב־X, ו־6 מיליון באינסטגרם. ג'ו רוגן ("הרעיון שהיהודים לא מתעניינים בכסף הוא מגוחך. זה כמו לומר שאיטלקים לא אוהבים פיצה") מגיש את הפודקאסט הפופולרי ביותר בעולם עם מיליוני עוקבים בספוטיפיי.
קנדס אוונס | צילום: איי.פי
קנדס אוונס ("אני מאמינה בשדים, ונתניהו הוא בבירור שד, וכל מי שתומך בו הוא חלק ממפעל שטני") וניק פואנטס ("היטלר היה מגניב") מתחזקים ערוצים פופולריים עם מיליוני צפיות בכל פרק, ומיליוני עוקבים ברשתות. הם משפיעים על צעירים בימין האמריקני ועל זרם MAGA המזוהה עם טראמפ, והחשש הוא שהבייס הזה יוביל את הנשיא להתהפכות כואבת נגד ישראל. במבט לעתיד, אם הנשיא הבא בבית הלבן יהיה דמוקרטי – קרוב לוודאי שהוא יהיה עוין לישראל; ואם הוא יהיה רפובליקני – הזרם הטאקר קרלסוני עושה הכול כדי שהוא ישנא אותנו אפילו יותר.
הכי מעניין
מחקר של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם בינואר האחרון מצא שאצל קרלסון, שיעור התכנים השליליים על ישראל זינק מ־49% בתחילת 2025 ל־70% בחצי השני של השנה. אצל אוונס גם ככה 96% מהאזכורים של ישראל והיהודים היו שליליים, אבל הנפח שלהם בסרטונים שלה זינק מ־45% לפני 2025, לכ־75% במהלכה. להגיד "מה שאסור" נגד ישראל התברר כמגנט לייקים.
החדשות הטובות הן שנראה כי הזרם הזה נתקל בחודשים האחרונים בתקרת הזכוכית של ההשפעה שלו, ונדמה לי שצליל ההתנגשות לא הדהד מספיק במחוזותינו. אחת לכמה שנים, מכון המחקר פיו מפרסם מחקר עומק על הזרמים השונים בחברה האמריקנית. הכותרת היא "מעבר לאדום וכחול", ואכן במקום החלוקה הבסיסית של דמוקרטים־רפובליקנים, המכון פורס את החברה האמריקנית לתשע פרוסות. בשבועות האחרונים פורסם עדכון למחקר שנערך בסוף 2025, ורותם אורג־קליסקי, מומחה לפוליטיקה אמריקנית, הטיל זרקור על נתונים מרתקים מתוכו.
למשל, רק 10% מהאמריקנים מחזיקים בדעה חיובית על חמאס, לעומת 84% שהם בעלי דעה שלילית על ארגון הטרור. אפילו בקבוצה הכי שמאלית אצל הדמוקרטים, שאותה הם מכנים "פרוגרסיבים שמאלנים", הסימפטיה לחמאס מסתכמת ב־19% מול 80% בעלי דעה שלילית לגביו. לטרלול הפרוגרסיבי יש גבולות, בינתיים.
חשובה בהרבה דעת הקהל האמריקני על הציבור הישראלי והפלסטיני. 56% מחזיקים בדעה חיובית עלינו, מול 38% שמביעים דעה שלילית. זה נכון גם בכל קבוצות השמאל, למעט הפרוגרסיבים. הציבור הפלסטיני זוכה אצל האמריקנים כולם ל־52% אהדה מול 41% שמחזיקים בדעה שלילית לגביו. אבל כשנכנסים לפילוח, ניתן לקבל את הנתונים לגבי שתי הקבוצות הימניות ביותר: "הימין הלא־מתנצל", כהגדרת עורכי המחקר, זו הקבוצה בקצה הבדלני שהכי נאמנה לטראמפ, הבייס של הבייס, שמהווה חמישית מתומכי המפלגה הרפובליקנית. בדיוק הקהל של קרלסון ושות'. מתברר שהקבוצה הזאת "בלטה בהיותה בעלת סבירות גבוהה יותר להחזיק בדעות חיוביות על ישראלים, לצד דעות שליליות על פלסטינים". מעט שמאלה מהם ישנם מי שהמחקר מכנה "שמרנים דתיים". שתי הקבוצות יחד מהוות כמעט 20% מהציבור האמריקני, והן "מציגות את הדעות החיוביות ביותר על ראש הממשלה הישראלי" מכל תשע הקבוצות שמרכיבות את הציבור האמריקני. המשפיענית קנדס אוונס לא ממש השפיעה, כנראה.
רוסיה אאוט, אוקראינה אין
לקרלסון וחבריו הבדלנים יש גם עמדה פרו־רוסית ברורה ביחס למלחמה באוקראינה: הם קוראים להפסקת התמיכה באוקראינה, מחמיאים לפוטין ואומרים דברים מכוערים נגד זלנסקי (ויהדותו). לזמן־מה נראה היה שהבית הלבן אימץ את הקו הזה, וזכורה פסגת טראמפ־פוטין באלסקה, ופגישת ההשפלות לזלנסקי בוושינגטון. אבל כעבור כמה חודשים המגמה התהפכה. אוקראינה, בתמיכה גלויה ומחבקת של הממשל האמריקני, עוסקת בימים אלה בהפגזה שיטתית של מתקני האנרגיה הרוסיים ומכניסה את פוטין למבוכה בארצו, לקול מחיאות כפיים מכל העולם.
אורג־קליסקי מראה כיצד הדבר משתקף יפה במחקר העומק על עמדות הרפובליקנים. רק 7.5% מהם רואים ברוסיה שותפה, בעוד 39% מהימין האמריקני רואה ברוסיה יריבה, ו־50% הגדירו אותה "אויב". דומה להפליא לנתוני הציבור הכללי בארה"ב. גם סקרים אחרים הדגימו כי הפער בין הדמוקרטים לרפובליקנים בשאלת התמיכה באוקראינה, שתפח ל־22 נקודות במהלך 2025, צנח לעשר נקודות בלבד כעת. שוב, הקרלסונים נכשלו בהפיכת עמדתם לפופולרית אפילו בקרב הימין בארה"ב.
והכי חשוב, הם נכשלים באופן עקבי בהשפעה על דונלד טראמפ. בנובמבר 2025 טראמפ עוד הגן על קרלסון, לאחר שזה אירח בפודקאסט שלו את פואנטס מכחיש השואה. "אי אפשר להגיד לו את מי לראיין", אמר טראמפ על חברו דאז. אבל בתוך חצי שנה התהפכה התמונה לחלוטין. באפריל 2026 פרסם טראמפ פוסט תוקפני נגד קרלסון, מייגן קלי, קנדס אוונס ואלכס ג'ונס יחד. הוא כינה אותם "אנשים טיפשים", "בעלי אינטליגנציה נמוכה" ו"פודקאסטים מדרגה שלישית", ותיאר את קרלסון כ"אדם שבור מאז שפוטר מפוקס, הוא לא אותו דבר מאז, אולי כדאי שיראה פסיכיאטר טוב".
שבועות ספורים אחר כך שיתף טראמפ מאמר מערכת חריף של הניו־יורק פוסט נגד קרלסון. תחת הכותרת "הרפובליקנים צריכים לשמוח על עזיבתו של טאקר קרלסון", נטען שם שקרלסון "ביצע התאבדות מקצועית" והפך ל"תיאורטיקן קונספירציות" עוין לישראל וידידותי מדי לפוטין. זה היה רגע חשוב של ניתוק מגע, ניתוק MAGA אם תרצו.
קרלסון מצידו לא נשאר חייב; הוא כינה את טראמפ "עבד של ישראל", האשים אותו ב"בגידה מוחלטת בארה"ב לטובת מעצמה זרה", ולפני כמה ימים כבר רמז שהוא עשוי להקים מפלגה כי "ישראל הורסת את ארצי".
מקום לדאגה
גם סקרים אחרים מציירים תמונה דומה. סקר מכון גאלופ מפברואר האחרון מצא שלראשונה זה 25 שנה, יותר אמריקנים מזדהים עם הפלסטינים (41%) מאשר עם הישראלים (36%) — והוא סוקר כאן בהרחבה ובדאגה רבה. כשמתמקדים בפילוח הנתונים, מתגלה שעיקר השינוי התרחש במפלגה הדמוקרטית. בקרב רפובליקנים עדיין ישנם 70% הזדהות עם הישראלים מול 13% בלבד עם הפלסטינים. סקר אחר, שנערך לפני חודשיים, הראה ש־48% מכלל האמריקנים חושבים שארה"ב תומכת "יותר מדי" בישראל — שיעור שיא מאז שהשאלה הזו נשאלת לראשונה, ב־2017 — אבל בקרב רפובליקנים רק 20% חושבים כך, מול 69% שחושבים שרמת התמיכה "נכונה בערך".
עוד כתבות בנושא
גם בנוגע לעצם המלחמה באיראן — הרגע שבו קרלסון, אוונס, מייגן קלי ואחרים יצאו בגלוי נגד טראמפ — התברר ש־59% מכלל האמריקנים חושבים שהשימוש בכוח היה החלטה שגויה. אבל מי הן הקבוצות היחידות שהביעו ברובן תמיכה בהחלטה? הבייס הרפובליקני: אלה שהחוקרים מכנים "הימין הלא־מתנצל", "השמרנים הדתיים" ו"הימין הלא־קונבנציונלי". שוב גילינו שהטענות של הקרלסונים נגד טראמפ בשם הבייס שלו, לא לגמרי מתואמות עם הבייס.
האם כל זה מלמד אותנו שאין ממה לחשוש ושהכול בסדר? ממש לא. הדברים שמשפיעני הימין האמריקני מרשים לעצמם לומר מפחידים. הפופולריות העצומה שהם זוכים לה על עצם "האומץ" להתבטא כך – מבעיתה. והעובדה שאפקט קרלסון משפיע בעיקר בקרב הדור הצעיר, מטרידה מאוד ביחס לעתיד. אפשר בהחלט להבין את מי שמביט קדימה על יחסי ארה"ב־ישראל אחרי עידן טראמפ, ונראה לו שאנחנו לקראת לוז־לוז סיטואיישן.
אשרי אדם מפחד תמיד, בטח אם הוא חש אחריות לגורלה של ישראל, על התלות הגוברת שלה במטרייה המדינית והצבאית של המעצמה החזקה בעולם. מוטב לחשוש לשווא מאשר להלך שאננים ולגלות בעוד שנתיים שאל הבית הלבן נכנסת אחת משתי אפשרויות רעות: או בן דמותו של זוהרן ממדאני, או בן דמותו של טאקר קרלסון. ובכל זאת, הילוך זהיר עם הנתונים מראה שהרוב השפוי איתן יותר מכפי שנדמה. מעבר לעניין כשלעצמו, יש כאן שיעור חשוב לכולנו: כפי שעיתונאים ישראלים עם המון עוקבים בטוויטר מגלים פעם אחר פעם, פופולריות ברשת איננה מתורגמת באופן ישיר לתמיכה אידיאולוגית.