יהודי ניו יורק אינם היחידים שנמצאים על הכוונת של ראש העיר החדש, הקומוניסט והפרו־פלסטיני. גם מיעוטים היסטוריים אחרים בעיר מגלים כי מקומם בסיפור הניו־יורקי כבר אינו מובן מאליו.
תחילה היה זה פסלו של כריסטופר קולומבוס, וכעת הגיע תורה של "ליטל איטלי" (השכונה - איטליה הקטנה). בשנים האחרונות נתונים סמלי המורשת האיטלקית בארצות הברית למתקפה מצד התרבות ה"ווק" האנטי מערבית, והקורבן התורן הוא הרובע האיטלקי ההיסטורי של ניו יורק, שהושמט ממפה רשמית שפרסמה העירייה בראשות זוהראן ממדאני.
במפה החדשה שפרסם המשרד העירוני לענייני מהגרים לקראת גביע העולם בכדורגל, הופיעה שורה של שכונות המזוהות עם קהילות אתניות ואסלאמיות. בהן, ליטל אפריקה, ליטל תימן וכמובן - ליטל פלסטין. מליטל איטלי האייקונית, לעומת זאת, לא נותר כל זכר. התגובה מצד הקהילה האיטלקית־אמריקנית לא איחרה לבוא. הליגה האיטלקית־אמריקנית לזכויות האזרח כתבה ברשתות החברתיות: "זוהראן ממדאני רוצה למחוק את האיטלקים־אמריקנים", והוסיפה: "האיטלקים־אמריקנים בנו את ניו יורק, לא אוגנדים מהעולם השלישי. נתנגד לקומוניסטים".
הכי מעניין
השכונה "ליטל איטלי" שבניו יורק | צילום: AP
הדברים משקפים תחושת עוינות כלפי קהילה שרבים מחבריה מזוהים עם המפלגה הרפובליקנית, ושאינה משתלבת בפנתיאון ה"ווק" החדש של השמאל האמריקני. בשנים האחרונות הועמדו שוב ושוב למבחן סמליה, גיבוריה ומורשתה. נדמה כי בעיני מי שהפכו את התאוריות הדה־קולוניאליות ואת תאוריית הגזע הביקורתית לדגל פוליטי, התרבות האיטלקית נתפסת כמערבית מדי - ולא אתנית דיה. ואולם, אף שנוכחותם של איטלקים־אמריקנים הצטמצמה מאוד לאורך השנים, לשכונתם יש משמעות סמלית עמוקה בזכות ההיסטוריה שלה ומקומה בתודעה הניו־יורקית.
האיטלקים הראשונים הגיעו לדרום מנהטן כבר בשנות הארבעים של המאה ה־19, אך גל ההגירה הגדול התרחש בין 1880 ל־1920, אז התיישבו באזור המוני מהגרים מאיטליה, בעיקר מדרום המדינה. בשנת 1910 כבר חיו בליטל איטלי כ־10,000 איטלקים, שהיוו כ־90 אחוזים מתושבי השכונה. השינויים בחוקי ההגירה האמריקניים בשנת 1965, לצד התרחבותה של צ'יינה טאון הסמוכה, שינו בהדרגה את אופייה של השכונה. אלא שבשלב הזה ליטל איטלי כבר הייתה הרבה מעבר למובלעת מהגרים: היא הפכה לחלק בלתי נפרד מן המיתולוגיה של ניו יורק.
סטודנטים באוניברסיטת ניו־יורק מפגינים בעד חמאס. | צילום: רויטרס
פרסומה של השכונה לא נשען רק על המסורת הקהילתית שלה, אלא גם על מקומה הבולט בקולנוע האמריקני. הסרט המזוהה עמה יותר מכול הוא "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזה, שגדל בסמוך. הסרט, שיצא לאקרנים בשנת 1973 ובכיכובו של רוברט דה נירו, מתאר את חייהם של צעירים איטלקים־אמריקנים הנעים בין עולם הפשע, הדת ורחובות מולברי סטריט. גם "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה ו"דוני בראסקו", בכיכובם של ג'וני דפ ואל פצ'ינו, שחלקים ממנו צולמו בליטל איטלי, תרמו לעיצוב דמותה של השכונה בתודעה הציבורית.
בעקבות מחאת הקהילה האיטלקית־אמריקנית, שנשיאה רוברט אלגריני שיגר מכתב חריף לראש העיר, נאלץ ממדאני לסגת ולעדכן את המפה שעוררה את הסערה. "ברור שאין מדובר ברשימה מלאה של יותר מ־200 הקהילות האתניות הרואות בעיר שלנו את ביתן", השיב ראש העיר. "נבצע שינויים נוספים בעתיד כדי לשקף את המציאות הזאת". בהמשך הבהיר כי השינויים יכללו גם את הוספתה של ליטל איטלי למפה. ניצחון קטן לקהילה האיטלקית של ניו יורק וניצחון גדול יותר במאבק נגד הניסיון לעצב מחדש את זהותה של העיר ברוח אסלאמיסטית ופרוגרסיבית.
עוד כתבות בנושא
אלא שעצם העובדה שהשכונה האיטלקית ההיסטורית הושמטה מלכתחילה, בעוד קהילות אחרות (ובהן מה שמוצג כ"קהילה הפלסטינית" של ניו יורק) זכו להופיע במפה, מלמדת לא מעט על תפיסת העולם המנחה את ראש העיר הדמוקרטי, שהפך לאחד מסמליו הבולטים של השמאל העולמי.
זהו שינוי שמתחיל על הנייר, במפות וברשימות רשמיות, אך עלול להסתיים ברחוב - בחייהם של תושביה הוותיקים של ניו יורק ובאופן שבו העיר בוחרת לעצב מחדש את זהותה ולספר את סיפורה. מי שמוותר היום על הסמלים, עלול לגלות מחר שאיבד גם את הזהות.