טראמפ אינו הנשיא הילדותי הראשון השוכן בבית הלבן. לפני כמאה ועשרים שנה נבחר לנשיא טדי רוזוולט, שהיה רודף פרסום, פרוע ועולץ כילד. כשנסע ברחובות וושינגטון היה עושה פרצופים מפחידים לילדים עוברי אורח דרך חלונות המרכבה. הדיפלומט הבריטי ססיל ספרינג-רייס יעץ פעם למישהו: "אף פעם אל תשכח שהנשיא הוא בן שש". לזכותו של רוזוולט ייאמר שהוא היה ילד מרשים מאוד: אמיץ, פטריוט, מלא בערכים, כן ומלא חן. טראמפ, לעומתו, הוא ילד הרבה פחות מרשים. אין לו חן ילדותי, אלא רק אינפנטיליות. במשך תקופה ארוכה התכונות הללו עבדו במקרה לטובתנו; ייתכן שהתקופה הזו תמה. 

לכבוד יום הולדתו השמונים ערך הנשיא טראמפ תחרות אומנויות לחימה בבית הלבן. טדי רוזוולט קדם לו גם בזה. אלא שבמקום לשסות גלדיאטורים אלו באלו נהג רוזוולט להילחם בעצמו בקרבות האִגרוף הללו, שערך בסתר בבית הלבן. הוא הפסיק רק אחרי שאחד המשתתפים, קצין בחיל התותחנים, היכה אותו כל כך חזק עד שהנשיא איבד את הראייה בעין אחת. רוזוולט סירב לגלות את שמו של אותו קצין, ולקח את האחריות על עצמו. הוא היה גיבור מלחמה אמיץ ולוחם; טראמפ שולח אחרים להילחם – ואז מועל באמונם. 

ההתנהלות של טראמפ כל כך גחמנית והפכפכה, כל כך משונה ואקסצנטרית, עד שהוא נראה לעתים כקריקטורה של טראמפ יותר מאשר כטראמפ המקורי. משום מה בתקופתנו צצים יותר ויותר מנהיגים כאלו, גדולים וקטנים. אחרי שגיבורי הקומיקס השתלטו על הסרטים, הם עוברים להשתלט גם על המציאות. לפני כמה חודשים, בזמן שבני נלחם בעזה, ראיתי תיעוד מוסרט של ח"כ גולדקנופף סועד ארוחת בוקר מפנקת בשיט תענוגות על הדנובה. הגולדקנופף פטפט בחיבה עם הצלם, וברקע נראו שלושה נגנים מנעימים את סעודתו בכינוריהם. אני עד היום לא מבין איך לעכל את הסצנה הזו של נירון-קיסר-בקפוטה בזמן שהארץ בוערת. האם ח"כ גולדקנופף אינו קריקטורה של עצמו?

או קחו לדוגמה את נאור נרקיס. אני עד עכשיו לא בטוח לגמרי האם מדובר בדמות אמיתית או בהטרלה. הדובר האגרסיבי והמשונה הזה של האתאיזם הכאילו-נאור מעורר רושם עז של נרקיסיזם; החלק המוזר להפליא הוא שגם קוראים לו כך. המִתאם בין השם לאישיות נראה מוקצן מכדי שיהיה אמיתי. גם ההתבטאויות המופרעות שלו מחזקות את החשד שנאור נרקיס הוא בעצם קריקטורה של נרקיסיסט נאור. 

אולי אלו הרשתות החברתיות, ואולי תהליכים חברתיים אחרים. משהו ברוח התקופה שלנו מעלה לכותרות אנשים שבכל תקופה אחרת היו מעוררים רק תימהון או רחמים. אין להכחיש שההיסטוריה מלאה במנהיגים פופוליסטים פרועים, לא יציבים והפכפכים. "הרעיונות התרבו במוחו כארנבות בכלוב" אמר לורד פלמרסטון על נפוליאון השלישי במאה התשע עשרה. אם נחזור לטראמפ הרי שהוא קיצוני עוד יותר, ומוותר אפילו על כל מראית עין של שיקול דעת ורצינות. הרעיונות שלו מתרבים מהר הרבה יותר מאשר ארנבות; אולי כאמבות, אולי כבועות סבון הננשפות מפיו של ילד. 

למשך זמן מה היה טראמפ האחשוורוש שלנו, ובחסד ה' אִפשר לישראל לצבור הישגים ונכסים. רבים מהם עדיין נותרו ברשותנו - במישור הצבאי ובמישור התודעתי. ייתכן מאוד שעלייתו השנייה לשלטון הצילה אותנו מכמה אסונות קשים. אבל לפעמים המגילה נגמרת, ולא נותר לנו אלא לחזור לפסוק מספר משלי, שבעבר ציטטנו בשמחה ובהודיה ועכשיו נזכיר בחשש ובתפילה לרחמי שמים: "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ".