מפגש היסטורי התקיים השבוע בוושינגטון, אף שלא זכה לתשומת הלב הבינלאומית שכנראה ראויה לו. השיחות הישירות הראשונות בין ישראל ללבנון החלו במשרדי מחלקת המדינה, תחת חסותו של מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו. על רקע המתקפה על חיזבאללה בדרום לבנון ומתיחות שיא סביב המצור באיראן, שגרירנו בארה"ב יחיאל לייטר התיישב מול השגרירה הלבנונית לוושינגטון נדא חמאדה מעווד בתקווה להגיע לתוצאות דיפלומטיות שלא נראו כמותן זה עשורים. אך בולטת כמעט באותה מידה כמו נוכחותם של השחקנים סביב השולחן הזה הייתה היעדרותה של שחקנית מרכזית לשעבר באזור: הרפובליקה הצרפתית.
עבור הצרפתים, הדרתם מהשיחות ההיסטוריות הייתה השפלה קיומית. צרפת מחשיבה את עצמה לפטרונית ההיסטוריות של לבנון – מעין אחות גדולה תרבותית ופוליטית. אך כעת, כשמתנהלות שיחות הרות גורל על עתידה של המדינה, ביירות, וושינגטון וירושלים טרקו את הדלת בפניה של פריז.
עוד כתבות בנושא
רק למקרה שמישהו שחשב שמדובר בטעות או שכחה, השגריר לייטר דאג להבהיר את עמדות הצדדים: "אנחנו לא רוצים את הצרפתים אפילו קרוב למשא ומתן", אמר השבוע. "אנחנו רוצים להרחיק אותם כמה שיותר ככל האפשר, ובפרט בכל הנוגע למו"מ לשלום. הם לא נחוצים. הם לא השפעה חיובית. בפרט לא בלבנון".
הכי מעניין
נשיא צרפת עמנואל מקרון הגיב להדרה בזעם לא מפתיע. במהלך השבועות האחרונים, כשהמבצע נגד חיזבאללה חודש במטרה לפרק את נוכחותו של ארגון הטרור על גבולנו הצפוני, מקרון לא הציע דבר מלבד רטוריקה טיפוסית. הוא גינה את תקיפות צה"ל כ"חסרות הבחנה", דרש אמברגו נשק על ישראל ואף התעקש בתוקף שלבנון תשולב בהפסקת האש הזמנית המעורפלת שנחתמה בין ארה"ב לאיראן – אף שטראמפ בעצמו אמר בפירוש שחיזבאללה אינו צד להסכם. הוא אף הציע לתווך או לארח שיחות, אך פשוט זכה להתעלמות.
השגריר יחיאל לייטר (מימין) עם שגרירת לבנון בוושינגטון. במרכז: מזכיר המדינה רוביו | צילום: AFP
ועדיין, תהיה זו טעות לראות בהתעלמות הדיפלומטית הנוכחית תוצאה של סכסוך רגעי בין מקרון לנתניהו. למעשה אנחנו רואים כאן נקודת סיום צפויה ואולי אף בלתי נמנעת של תהליך שנמשך כבר מאה שנה לפחות. בעשורים האחרונים צרפת הלכה והשתנתה, והפכה מאדריכלית המדינה הלבנונית לצופה מן הצד, שהפכה למכשול לאותו ביטחון ולאותה ריבונות שהיא טוענת שהיא מבקשת לחזק.
תור הזהב הצרפתי (שנות ה-20 עד שנות ה-40)
בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית, ועידת סן רמו ב-1920 והמנדט של חבר הלאומים העניקו לצרפת את המפתחות למזרח התיכון. למעשה פריז ממש ציירה את לבנון על המפה. בכך שיצרו את "לבנון הגדולה", הצרפתים ביקשו במפורש להקים מקלט בטוח לנוצרים המרונים, תוך חיבור התרבות, המערכת המשפטית והגבולות של הישות החדשה לאינטרסים הצרפתיים.
ביירות פרחה ובאמת הפכה ל"פריז של המזרח התיכון". האליטה הפרנקופונית שגשגה, והמערכת הפוליטית המשולבת, שחייבה נשיא נוצרי, ראש ממשלה סוני ויושב ראש פרלמנט שיעי, תוכננה תחת עינו הפקוחה והפטרנליסטית של הנציב העליון הצרפתי.
בתקופה הקולוניאליסטית הזאת, ההשפעה הצרפתית נולדה מכוח מוחשי ודבקות מוחלטת במטרה: עוגן ידידותי במזרח התיכון, תחת הנהגה נוצרית, שפונה מערבה. אך הסינתזה הזאת לא שרדה לנצח.
המלחמה הגדולה והנסיגה הגדולה (1990-1950)
התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בישרה את קריסת הגאווה הקולוניאלית האירופית. מבצע קדש ב-1956 חשף מציאות חדשה: הבריטים והצרפתים לא יכלו עוד להכתיב את המזרח התיכון ללא גיבוי מפורש מארה"ב. כוכבה של וושינגטון דרך גם במזרח התיכון, ותפקידם של הצרפתים הלך והצטמצם.
כאשר פרצה מלחמת האזרחים העקובה מדם בלבנון ב-1975, תפקידה של צרפת היה שונה לחלוטין. היא כבר לא יכלה לאכוף שלום אידילי, ורק ניסתה נואשות לנהל את הכאוס. סדרי העדיפויות של צרפת עברו מייצוב המדינה לסיוע בפינוי הדחוף של בעלי בריתה הנוצרים שכעת חששו משמד.
הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות, אוקטובר 1983 | צילום: Getty Images
רגע הבהירות המכריע באשר לשינוי המוחלט של המצב בשטח הגיע ב-1983. במתקפה מתואמת, הג'יהאד האסלאמי בלבנון (שהפך לחיזבאללה) פוצץ משאיות תופת במחנות של הכוח הרב-לאומי שהוצב בביירות. במתקפה נהרגו 241 חיילים אמריקנים ו-58 צנחנים צרפתים.
אך פריז לא הבינה את משמעות האירועים. במקום להכיר בלידתה של שלוחה אסלאמיסטית קיצונית בגיבוי איראני שנועדה לגרש את המערב מלבנון, ולפעול בהתאם, הצרפתים פשוט נסוגו. היינו אולי מצפים שברגע כזה מדינה שהפעילה בעבר כל כך הרבה השפעה במזרח התיכון תתעקש לרסק את הציר האיראני שצמח בו ולשמר את שליטתה, אך בפריז החליטו שעימות ישיר פשוט יהיה יקר מדי. מאותו רגע, מדיניות החוץ הצרפתית באזור החלה לתעדף את השואו הדיפלומטי ובריתות נטולות סיכון על פני התמודדות עם האיום המערכתי שצמח בשטח.
עידן הדיפלומטיה הסכיזופרנית (2020-2000)
בשנים שחלפו מהפיגוע ב-1983 ועד לתחילת המאה הנוכחית, חיזבאללה הפך ממיליציה למדינה בתוך מדינה. נגד האיום שהתהווה בדרום לבנון, צה"ל תחזק את רצועת הביטחון עד לנסיגה ב-2000, בזמן שצרפת עברה לדיפלומטיה סכיזופרנית: היא התעקשה להתייחס לחיזבאללה כשחקן פוליטי לגיטימי, ובמקביל פרסמה גינויים עדינים לארסנל הנשק העצום שלו.
בעקבות מלחמת לבנון השנייה ב-2006, האו"ם העביר את החלטה 1701 וצרפת - הפטרונית לשעבר - נטלה בהתלהבות תפקיד מוביל בכוחות יוניפי"ל המורחבים שהוצבו באזור. אך באותו זמן היא גם סירבה לאכוף את הסעיף המרכזי: פירוק חיזבאללה מנשקו מדרום לנהר הליטני. כך, בזמן שדיפלומטים צרפתים חגגו את הצלחתם הדיפלומטית במסדרונות האו"ם, חיזבאללה פעל כרצונו נגד ישראל ממש מתחת לאפם של כוחות "שמירת השלום".
פגישת המו"מ הראשונה בין ישראל ולבנון בוושינגטון. השגריר הישראלי לייטר יושב משמאל, שגרירת לבנון מולו | צילום: AFP
אך האבסורד לא תם שם ולמעשה רק התעצם, שכן צרפת היא זו שבמשך שנים הובילה בעקשנות את ההתנגדות האירופית להגדרת חיזבאללה כארגון טרור. התירוץ הרשמי היה חילוק תלמודי-כמעט בין "הזרוע הצבאית" של הארגון (שרצח מאות ואלפי ישראלים, אמריקנים וצרפתים) לבין "הזרוע הפוליטית" שלו (שישבה בפרלמנט הלבנוני וגיבתה משם את הפעילות הצבאית).
צרפת חפצה ביוקרה של עמדת המתווכת, אך לא רצתה לשלם כל מחיר בנקיטת עמדה מוסרית או אסטרטגית באזור. וכך כל שביב של תפקיד משמעותי חמק מבין אצבעותיה.
יוהרה מסוכנת: עידן מקרון (2025-2020)
ואז הגיע עמנואל מקרון, אדם שמנסה לפתור כל משבר עם הצהרה קולחת ותמונה דרמטית. בעקבות הפיצוץ הקטסטרופלי בנמל ביירות בשנת 2020 מקרון עט אל ההריסות, הפשיל שרוולים, נזף בהתנשאות בפוליטיקאים הלבנונים והבטיח ברית פוליטית שתחדש את תור הזהב הצרפתי. זו הייתה תצוגה מדהימה של תיאטרון פטרנליסטי שלא עשה כלום. הריקבון השיטתי נותר בביירות, וכך גם כוחו העצום של חיזבאללה.
עמנואל מקרון בביקורו בביירות ב-2020, לאחר האסון בנמל ביירות | צילום: AP
אולם הנתק הסופי בין פריז לביירות וירושלים, בין מקרון לנתניהו ובין הצרפתים למציאות אירע בעקבות טבח 7 באוקטובר. גישתו של מקרון למלחמה הרב-חזיתית שנפתחה סביב ישראל הייתה לחפש כל הזמן "איזון" דמיוני, מנותק כל קשר מהנעשה בשטח. הוא דרש שישראל לא תיכנס לעזה ודחף להפסקות אש שיותירו את חיזבאללה על כנו. הוא אפילו קרא לאמברגו על נשק שישראל הייתה זקוקה לו כדי לאבטח את הגבול שצרפת הזניחה במשך עשרים שנה.
כל טיפת כבוד או סובלנות שנותרה בירושלים כלפי הצרפתים התנדפה בעקבות האירועים הללו. ישראל נלחמה במלחמת התשה קיומית נגד טבעת האש האיראנית, בזמן שמקרון לבש תחפושת וניסה לשחק דיפלומט מהמאה ה-19. כעת צרפת לא רק לא הועילה, אלא החלה להזיק יותר מתמיד למציאות הביטחונית והדיפלומטית באזור - מכשול ממשי ליצירת התנאים למזרח תיכון חדש, או לפחות מזרח תיכון מדמם פחות.
גוויעתה של ההשפעה הצרפתית (2026)
וכך אנחנו שבים למחלקת המדינה. השיחות הישירות שמתנהלות בחסות אמריקנית כבר לא דורשות תרגום לצרפתית. כשראש הממשלה נתניהו טען לאחרונה שמדינות במזרח התיכון "פונות אלינו" הוא ביקש להדגיש את השינוי המהותי במעמדה של ישראל, אבל אולי גם עד כמה תפקידן של המתווכות הישנות באזור פשוט לא קיים יותר. שיחות דיפלומטיות עם ישראל מתרחשת כעת לפי התנאים של ישראל (ושל וושינגטון) ומבוססת על תנאים ביטחוניים קונקרטיים. לפטרנליזם הצרפתי הישן כבר אין מקום במצב כזה.
התקדמות אמיתית - משמע ניתוק אמיתי של האחיזה האיראנית בלבנון ובסוריה, פירוז השטח שמדרום לליטאני ואפילו הכנת היסודות להסכם דיפלומטי כזה או אחר שכולל את שכנותינו מצפון - אפשרית היום דווקא משום שצרפת נדחקה מחוץ לתמונה לחלוטין. הפטרונית של אתמול הפכה היום לצופה מן הצד, ותזכורת מרה למה שקורה כשמדינה זונחת כוח והשפעה תמורת מחוות דיפלומטיות ריקות מתוכן.
עוד כתבות בנושא
