המהפכן שהתפכח: התוכנית של מייסד משמרות המהפכה להפלת המשטר באיראן

משמרות המהפכה ניצבות בפני אתגר כמותו לא ידעו. מחד, הן מנהלות מערכה צבאית אינטנסיבית מול ישראל וארה"ב וסופגות אבדות קשות עוד בטרם סיימו ללקק את פצעי המתקפות ביוני. מאידך, הן מיהרו להיכנס לוואקום השלטוני שהותירו החיסולים בצמרת המשטר וכעת עליהן להתמודד עם אתגר ניהול המדינה, תחת מלחמה וכאשר חידוש המחאות הוא רק עניין של זמן.

מבחוץ נתפסות משה"מ כגוף מונוליטי שכיאה לשמו, משמר את המהפכה, כלומר שתפקידו העיקרי הוא הגנה על הרפובליקה האסלאמית וה"וולאיית א-פקיה" - שלטון חכם ההלכה, ממנה שואב המנהיג העליון את כוחו. אלא שיש מי שמטיל ספק בתפיסות הללו, ומדובר על אחד ממייסדי הארגון, מוחסן סאזגארה.

ב-1979, לאחר שחזר מפריז יחד עם האייתוללה חומייני, הוא מונה לאחד ממייסדי משמרות המהפכה וחבר ועד הפיקוד הראשון שלו. אלא שהאידיאליסט הצעיר שביקש להקים "צבא עממי" מצא את עצמו ברבות השנים בצד המנוגד של המתרס. לאחר שורה של תפקידים בכירים בממשלה - ובהם מנכ"ל רדיו איראן, סגן שר התעשייה ומשנה לשר התכנון והתקציב - הפך לאחד ממבקריו החריפים של המשטר, נעצר ארבע פעמים, שבת רעב, ובסופו של דבר יצא לגלות בארצות הברית, משם הוא פועל כיום לקידום דמוקרטיה באיראן.

"משמרות המהפכה הוקמו מיד לאחר ניצחון המהפכה", מתאר סאזגארה בטור שפרסם באקונומיסט בסוף השבוע. "הכוונה המקורית הייתה להקים צבא עממי קטן - ארגון של מתנדבים מקצועיים וחצי-מקצועיים - שישרתו לצד הצבא הסדיר. המודלים שראינו לנגד עינינו היו הצבא האזרחי של שווייץ ומשמר הלאומי האמריקני".

סאזגארה מסביר כיצד נהרס החזון המקורי של משמרות המהפכה והן הפכו ליצור שונה בתכלית, וזאת בשלושה שלבים: ראשית, לאחר מלחמת איראן-עיראק, תחת הנשיא רפסנג'אני, אז הן החלו לעסוק בכלכלה ותשתיות והפכו למכונה שמגלגלת סכומי עתק. השלב השני היה בסוף שנות ה-90', אז חמינאי החל להשתמש בארגון לדיכוי פנימי כנגד יריבים פוליטיים, לרבות מוחים. השלב השלישי והמסוכן ביותר החל באמצע שנות ה-2000, אז הפך הארגון לשחקן מרכזי בטרור הבינלאומי ובפשע המאורגן ברחבי העולם, לרבות סחר בסמים.

כיום, משמרות המהפכה הן אוטונמיה בתוך מדינה. לפי סאזגארה הן מעסיקות כיום יותר מ-180,000 איש, בעוד מיליציית הבסיג', הנשלטת על ידיה, טוענת ללפחות 2.5 מיליון חברים (הנתונים שנויים במחלוקת בין מקורות מודיעיניים שונים). לכוח קודס, המנוהל גם הוא על ידי משמרות המהפכה, יש אלפי חברים קבועים - הערכה אמינה מלפני מספר שנים הציבה אותו ב-14,000 - והוא מתפקד בפועל כארגון טרור ופשע מאורגן הפועל ברחבי המזרח התיכון ומחוצה לו – "פעילות המעוררת התנגדות אפילו בתוך חלקים מסוימים במשה"מ עצמן", קובע סאזגארה.

"במשך שנים, משמרות המהפכה ארגנו ואימנו תאים מיוחדים ברחבי איראן", הוא כותב. "אפילו אם מבנה הממשל יינזק קשות או יפסיק לתפקד, תאים אלה, המונים אלפים - מקור אחד אומר שמספרם הגיע ל-30,000 - יוכלו לפעול באופן עצמאי, לעסוק בלחימה, חבלה ויצירת חוסר יציבות. לאחר ההתנקשויות האחרונות בדמויות בכירות, במשה"מ גם מינו עד שלושה יורשים לכל מפקד למקרה שגם הם ייהרגו".

למרות הדימוי המאיים, סאזגארה כותב כי הארגון סובל עמוקות מנגע השחיתות. "הנאמנות בדרגות הנמוכות נשחקה בשל השחיתות בקרב הגנרלים בצמרת", הוא מסביר, "הצבת המשמרות ישירות מול העם האיראני רק הגבירה את חוסר שביעות הרצון".

סאזגארה טוען כי נתונים פנימיים שהודלפו ממשרד המודיעין האיראני חושפים תמונה מרתקת: כחצי מחברי משה"מ רואים בחברותם בארגון כעבודה לכל דבר, כך שאילו הייתה להם אלטרנטיבה כלכלית, הם היו עוזבים. יתרה מזאת, הוא אף סבור שמתוך החצי השני, המונע מאידיאולוגיה, רוב גדול אינו שבע רצון מהמדיניות של ההנהגה ומהעובדה שהם נאלצים להילחם בבני עמם.

"התחושה הרווחת בקרב חלק גדול מאנשי משמרות המהפכה, ואפילו בתוך משרד המודיעין, היא שתפקידם אינו להגן על אדם מסוים או אפילו על מערכת ה'ווליאת-א-פקיה', אלא להגן על שטחה של איראן ועל ביטחון אזרחיה", כותב סאזגארה.

ההקדמה הזו נועדה להניח את האדנים לפתרון שמציע סאזגארה למצבה של איראן: הקמת "מועצת פיוס לאומית" במקום הרפובליקה האסלאמית, בתמיכת משמרות המהפכה. אותה מועצה תמנה ממשלת מעבר שתכין את המדינה למשאל עם, בפיקוח בינלאומי, על השאלה: האם להמשיך עם שיטת הרפובליקה האסלאמית או לפרק אותה?

לפי המתווה, המועצה תכלול נציגים מכל הקשת הפוליטית - רפובליקנים, מלוכנים, נציגי הקבוצות האתניות השונות ואפילו תומכי המשטר הנוכחי ושיטת "חכם ההלכה" שמוכנים לשינוי. האם זה אפשרי? סאזגארה מאמין שכן. "הסתמכות על עריקות המוניות בלבד (במשה"מ) עשויה להיות תקווה מוגזמת, אך יצירת נתיב פוליטי בר-ביצוע, הכולל את מפקדי משמרות המהפכה לצד אסירים פוליטיים, היא הדרך היחידה למנוע מלחמת אזרחים ולהבטיח יציבות באיראן ביום שאחרי".

איך עושים את זה? לשיטתו, המפתח נמצא בלחץ אמריקני כבד שיהפוך את הקמת המועצה לתנאי לסיום המלחמה - מהלך שיאלץ את המשטר להיכנע ללחץ מהבית ומבחוץ. במקביל, כדי להשיג את תמיכת משמרות המהפכה במהלך, הוא מציע לפנות לסנטימנט הפטריוטי של הפעילים בה, אלה שבראש ובראשונה רוצים להגן על איראן ואזרחיה, ולא על המהפכה.

"יש שיטענו שאנשי משמרות הצבא כרוכים מדי במערכת הנוכחית מכדי לקבל שינוי כה רדיקלי", כותב סאזגארה. "נראה כי הסכסוכים של השנה האחרונה חיזקו את אחדותם מאחורי הדיקטטור והמערכת הנוכחית. עם זאת, קשרים אלה עשויים להיות חלשים יותר מכפי שהם נראים".

עמדתו של סאזגארה, שמשתייך כיום לחוגים הכי אנטי-משטריים בנמצא, היא לכל הפחות שנויה במחלוקת. רבים סבורים שהחלק הארי בקרב פעילי משמרות המהפכה נאמנים למשטר ולדת המוסלמית ותו לא. התמונה שהוא מצייר טעונה הוכחה מעשית, כאשר נכון להיום לא ידוע על תנועה משמעותית בקרב אנשי משה"מ שהחליטה לערוק – לא במהלך הדיכוי הברוטלי של מחאות ינואר או אחריהן, וגם לא כעת, תוך כדי המלחמה.

קשה שלא להתרשם מהאופטימיות של סאזגארה, אך קשה אף יותר להתעלם מהפער שבין חזונו למציאות המדממת. התמונה שהוא מצייר – של משמרות מהפכה שחציין למעשה אוסף של "פקידים במדים" שיחליפו צד עבור הצעת עבודה טובה יותר – מוטלת בספק רב למול 45 שנות אינדוקטרינציה דתית אדוקה, דיכוי חסר רחמים ומערכת יחסים מושחתת עם המשטר.

במזרח התיכון, ארגונים שמחזיקים בנכסי עתק ובכוח פוליטי אבסולוטי נוטים להילחם על חייהם עד הכדור האחרון, ולא להתפרק לתוך "מועצות פיוס" מנומסות. נדמה שסאזגארה לוקה באופטימיות המאפיינת גולים פוליטיים, המייחלים לראות את המפלצת שיצרו קורסת מעצמה, בזמן שהיא דווקא מהדקת את אחיזתה בגרונה של איראן.