כשמזכיר ההגנה האמריקני פיט הגסת' ניגש לפודיום השבוע למסיבת עיתונאים על מבצע "זעם עצום", הוא עשה הרבה יותר מאשר למסור מידע יבש לכתבים שישבו בפנטגון. בדבריו הוא חרץ למעשה את גורלו של סדר היום הישן במזרח התיכון, ואולי בכלל. מזה עשורים בכל פעם שהייתה התלקחות במזרח התיכון, הבית הלבן פעל לפי אותו דפוס פחות או יותר: לכנס את התקשורת, להתייחס ל"קהילה הבין-לאומית", להתחייב ל"מידתיות" ולהבטיח שארצות הברית פועלת יד ביד עם בעלות בריתה האירופיות כדי למצוא פתרון מהיר להסלמה. ממשלי טראמפ מעולם לא היו מחויבים לסגנון הזה, אבל השבוע הגסת' קרע את ספר החוקים הישן לגזרים.
עוד כתבות בנושא
מזכיר ההגנה לא התנצל על תפקידם של האמריקנים במבצע העצום שנפתח השבוע נגד איראן. ובמקום לנקוט בקלישאות דיפלומטיות ריקות, הוא צייר תמונה בוטה ובינארית של מציאות עולמית חדשה, שמחולקת למעשה לשני מחנות: מדינות שנלחמות כדי לנצח, ומדינות שמשתקות את עצמן מסיבותיהן שלהן.
ישראל, ציין הגסת' בסיפוק, שייכת בהחלט למחנה הראשון. הוא שיבח אותה כ"שותפה מוכשרת" ומציין את התכנון המוקפד של התקיפות באיראן. בהמשך ישיר לכך הוא ציין שהעידן של "חוקי מלחמה מטופשים" ו"מלחמות תקינות פוליטית" הסתיים. בעיני הממשל, אם כן, ערכה של ישראל לא נגזר מדיבורים עייפים של מכוני מחקר על היותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אלא נטוע בכך שהיא שימושית, קטלנית, ופועלת על פי אינטרסים משותפים עם וושינגטון.
הכי מעניין
אבל מעבר לעיסוק המקומי בדברי השבח לישראל, הכותרת האמיתית של מסיבת העיתונאים – הציטוט שמגדיר טוב יותר מכל אחד אחר את השינוי המבני במדיניות החוץ האמריקנית – הייתה חץ מורעל שירה מזכיר ההגנה ישירות אל צידו השני של האוקיינוס האטלנטי. שותפות טובות כמו ישראל, לעג הגסת', שונות מאוד מ"כל כך הרבה מבעלות בריתנו המסורתיות שמזדעזעות בחסדנות, גוררות רגליים ומגמגמות בכל הנוגע לשימוש בכוח".
שר ההגנה האמריקאי פיט הגסת', לצד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ | צילום: AFP
הוא לא היה צריך לנקוב באף שם. בדבריו אלו הוא הצהיר למעשה ש"המערב", כישות אסטרטגית מגובשת, הולך ונפרם. וושינגטון איבדה אמון באירופה, וכעת, יותר מתמיד, מוכנה לפעול עם כל מי ששותף לאינטרסים שלה.
כדי להבין בדיוק למי לעג הגסת' ומדוע ארצות הברית איבדה כל סבלנות כלפי שותפותיה האירופיות המסורתיות, צריך רק להביט בעדכוני החדשות שצפו מהיבשת הישנה בשבוע האחרון. תגובתה של אירופה למלחמה באיראן הייתה דוגמה מצוינת לחוסר רלוונטיות גיאופוליטית, וחשפה גוש מדינות סדוק ונטול כוח צבאי אמיתי, שמפצה על מחסור עמוק בכוח בהצגות ובהצהרות גדולות.
כעת נסקור בקצרה את אותן בעלות ברית שעליהן דיבר הגסת'.
ספרד: הורדת ידיים עם טראמפ
בתחילת השבוע ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס שש על ההזדמנות להציג את עצמו כפציפיסט שוחר שלום שדבק בערכיו חרף לחצים כבירים. בזמן שהאמריקנים והישראלים החלו לפרק את התשתיות הצבאיות של משטר האייתוללות, סנצ'ס פרסם הודעת גינוי חריפה וסרב באופן רשמי לאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסים הצבאיים של ספרד לצורך תמיכה לוגיסטית. בסירובו הוא הטיף לוושינגטון על עדיפותה הנחוצה של דיפלומטיה על פני שימוש בכוח. עבור מי שצפה בו ללא הבנה במתרחש מאחורי הקלעים זו אולי נראתה כמו נקיטת עמדה עקרונית, גם אם נאיבית, נגד התערבות צבאית.
עוד כתבות בנושא
אך התחסדות דיפלומטית היא כמעט תמיד מסך עשן לחולשה מבנית, בוודאי שבמקרה הזה. סנצ'ס לא הציג חזון אסטרטגי מתוחכם, אלא ניסה לנצל משבר בין-לאומי בניסיון נואש להציל את ממשלת המיעוט השברירית שלו. חייו הפוליטיים תלויים לחלוטין ברצון הטוב של השמאל הקיצוני והאנטי-מערבי של ספרד – פלגים שרואים בכל מימוש של כוח אמריקני – ודאי של כוח ישראלי – פשע אימפריאליסטי. סנצ'ס פעל מתוך הנחה שהוא יוכל לזעום ולהתריס, להבטיח בכך את נאמנותה של הקואליציה שלו, ולא לשאת בהשלכות.
נראה שהוא טעה בחישוב: סנצ'ס שכח שהוא כבר לא מתעסק עם וושינגטון שמעריכה נימוסים על פני תוצאות. בתגובה לדברים טראמפ לא "הביע דאגה" או שלח שגריר לשיחת בירור, אלא עקף לחלוטין את הערוצים הדיפלומטיים ופשוט איים בפומבי לנתק את כל קשרי הסחר עם ספרד. לפי שעה נראה שהטונים של מדריד כבר השתנו בתגובה לאיום.
ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ס. | צילום: איי.אף.פי
צרפת: שיעור בדיפלומטיה אימפוטנטית
כעת נחצה את הפירנאים ונפנה לשכנים בצרפת. עם פרוץ המלחמה, נשיא המדינה עמנואל מקרון נסוג לתפקיד שהוא מכיר היטב: המתווך המבוהל שמנסה לנהל מזרח תיכון שכבר לא קיים. ברגע שחיזבאללה נכנס למלחמה וישראל הודיעה על הרחבת פעילותה ללבנון, הטלפונים החלו לצלצל בקדחתנות. מקרון מתחנן כעת בפני נתניהו (או נוזף בו, תלוי את מי שואלים) שלא ייכנס קרקעית ללבנון, נאחז נואשות בשרידים של הפסקת האש הכושלת מסוף 2024.
עוד כתבות בנושא
אפשר לחשוב על שתי סיבות מרכזיות להתנהגות של מקרון. הראשונה היא גיאופוליטית: ארמון האליזה סובל מהנגאובר קולוניאלי כרוני, וממשיך לראות את המזרח התיכון כחצר האחורית ההיסטורית שלו ואת עצמו כפטרונה של המדינה הלבנונית. מקרון מאמין שהיוקרה הצרפתית דורשת ממנו להכניס את עצמו למשבר שאין לו שום תפקיד הגיוני בו. הבעיה, כמו תמיד באירופה המודרנית, היא שדיפלומטיה שלא מגובה בכוח צבאי קשה לא שווה הרבה. מקרון מנסה לתווך בין מדינה דמוקרטית ריבונית שנלחמת על חייה לבין שלוחה איראנית, אבל כרגיל, מתנהג כאילו מדובר בסכסוך גבול מנומס.
אולם הסיבה השנייה, הצינית הרבה יותר, לתבהלה של מקרון היא שוב פנימית לחלוטין. כאשר נשיא צרפת מסתכל על המלחמה בלבנון, הוא לא חושב על ריבונותה של ביירות – ודאי שלא על שלום הגליל; הוא מביט ברחובות פריז, מרסיי וליון. מקרון מתמודד עם פלונטר דמוגרפי. מעמדו הפוליטי הפנימי מתפורר ללא הרף, הבחירות לנשיאות מתקרבות בצעדי ענק, וסביר להניח שהוא חושש שמבצע ישראלי ממושך ועקוב מדם יביא להקצנה נוספת של האוכלוסייה המוסלמית העצומה של צרפת. אוכלוסייה, מיותר כמעט לכתוב, שלא מאוהבת בישראל, בארצות הברית או במלחמה נגד מדינות מוסלמיות. מאמציו הנואשים של מקרון נולדו אם כן בעיקר מניסיון להציל את הצד הפוליטי שלו ולמנוע רחובות בוערים.
א־שרע עם נשיא צרפת עמנואל מקרון בפריז, בחודש מאי | צילום: AFP
בריטניה: מדברים אל הקיר
הסיפור דומה מעבר למיצר, אם כי כעת עוברים מתבהלה צרפתית לשיתוק בריטי. מזה שנים ארוכות בריטניה נאחזה נואשות במיתוס של "קשר מיוחד" עם האמריקנים; אשליה מנחמת שמלהקת את הבריטים כשותפיהם הגיאופוליטיים של האמריקנים בכל מצב. אך כשהגיעה השעה לפרק את המשטר האיראני הסורר, ראש הממשלה קיר סטרמר הוכיח שוב שהאריה הבריטי המפואר כבר לא נושך, ואפילו לא שואג.
עם תחילת המבצע, פתח סטרמר בניסיון לבצע את אחד התמרונים הקשים ביותר בפוליטיקה בין-לאומית: לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מודע לכך שהוא מוכרח לשמור על רלוונטיות מסוימת בוושינגטון, ראש הממשלה התיר לארה"ב ולישראל להשתמש במרחב האווירי הבריטי ובמרכזים לוגיסטיים – כמו זה שבקפריסין – כדי לסייע למבצע. עם זאת, סטרמר כיסה מיד על הסיוע הטקטי הזה באזהרות ובגינויים, ופרסם הצהרות פומביות נלהבות שהבהירו שהכוחות הבריטיים לא נוטלים שום חלק בשום פעולה "התקפית".
ראש ממשלת בריטניה, קיר סטרמר | צילום: onathan Brady / POOL / AFP
גם הפעם, ההסבר הריאליסטי לתצוגה המוזרה הזאת של התפתלות דיפלומטית בעיקר קשור לפוליטיקה פנימית. סטרמר מחויב לאגף הקיצוני של מפלגת הלייבור, שלא לדבר על הדמוגרפיה ההפכפכה והמשתנה מאוד של בריטניה שגם היא כוללת מספר רב מאוד של מוסלמים שאינם בדיוק אוהדים מושבעים של המדינה היהודית או "האימפריה" האמריקנית. הוא גם מביט בשדה קרב פוליטי שבו מפלגת הירוקים הולכת ותופסת תאוצה מול הלייבור על ידי איגוף קבוע משמאל, בעוד שהימין הפופוליסטי גורף קולות ועליות בסקרים בצד השני של המפה.
לכן, הוא הוא ניסה לעשות את הבלתי-אפשרי: לתת מספיק תמיכה לאמריקנים כדי להבטיח את מטריית הביטחון של בריטניה, ובמקביל לאותת בבירור שהוא מתנגד למה שעושים האמריקנים כדי למנוע מההמון הפרו-פלסטיני לצאת מרחובות לונדון ומחברי הספסלים האחוריים של הקואליציה שלו לפרוץ במרד פוליטי.
עוד כתבות בנושא
כצפוי, הניסיון הזה נראה ככישלון מרהיב. סטרמר עורר ניכור בבייס שלו בכל מקרה, הקרין חולשה מוחלטת מול אויבי המערב וזכה לנזיפה פומבית מדונלד טראמפ, שהודיע בבוטות לעיתונות שהוא "גם לא מרוצה מבריטניה". כפי שהבהיר הגסת', וושינגטון פועלת כעת לפי משוואה פשוטה: או שאתה איתם, או שאתה נגדם.
האיחוד האירופי: מרכז העצבים
לבסוף נפנה מהבירות המבוהלות אל הענק הביורוקרטי עצמו: בריסל. אם יש דמות אחת שמגלמת בדיוק את התכונות שהגסת' לעג להן, הרי שזו נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין. בזמן שישראל וארצות הברית החלו להפציץ בטהרן, פון דר ליין נסוגה, כצפוי, לנשק היחיד שבאמת יש ברשות הארגון שלה: הודעת לעיתונות שמנוסחת בחומרה – אחרי, יש לציין, שהיא הודיעה שהאיחוד יתכנס לדון במצב ביום שני, יומיים לאחר שהחל המבצע.
כך בריסל מיד החלה לשגר קריאות ל"איפוק", "כיבוד החוק הבינלאומי" ו"רגיעה מיידית". פון דר ליין מנסה להקרין את ההילה של דיפלומטית ברמה עולמית, אך בכל הנוגע למלחמה היא מתפקדת בעיקר כמנכ"לית של סינדיקט סחר שמתחזה לענק גיאופוליטי.
נשיאת האיחוד האירופי, אורסולה פון דר ליין. | צילום: EPA/JULIEN WARNAND
האמת הריאליסטית היא שבריסל לא בנויה להתמודדות עם סדרי העדיפויות החדשים של וושינגטון. לאיחוד האירופי אין צבא, אין פיקוד מאוחד, וכפי שהוכיח השבוע האחרון באופן מרהיב, אין מדיניות חוץ קוהרנטית. כשדונלד טראמפ עקף את בריסל ואיים ישירות לנתק את הסחר עם ספרד בגלל התעלול הפוליטי של פדרו סנצ'ס, הוא לא רק העניש את מדריד – הוא גם השפיל את האיחוד האירופי.
עוד כתבות בנושא
פון דר ליין מנסה להציג חזית מאוחדת, אבל קשה לגבש דוקטרינה אסטרטגית מאוחדת כשספרד משחקת את המרטיר הפרוגרסיבי, צרפת מנסה להיות פטרונית של מושבותיה לשעבר, וגרמניה שולחת בשקט את הקנצלר שלה לחדר הסגלגל כדי לחתום על עסקאות עצמאיות ומותירה את שאר הגוש מאחור. זה לא שאין לאיחוד האירופי כוח – ודאי שיש לו כוח, וכך גם למדינות הכלולות בתוכו. אבל מנגנון מדיניות החוץ של האיחוד האירופי הולך ונחשף כבדיה. ברגע שמעצמת-על כמו ארצות הברית מחליטה לפתוח במלחמה ללא כל התחשבות באותן בעלות ברית מסורתיות, ואלו לא יכולות לעשות דבר כדי לעצור אותה, "הקונצנזוס האירופי" מתנפץ מיד ל-27 אינטרסים לאומיים מתחרים.